עם אחד בארץ

האם צפוי שינוי בבחירות הקרובות? נדמה שהמשחק מכור מראש. רובנו מצביעים למי שהורגלנו, לפי השתייכות חברתית-מגזרית, כל ‘שבט’ לפי סגנונו ודפוס החשיבה שלו. הבחירות ישקפו את הפלגים השונים (במקרה הטוב), אך לא יביאו בשורה של אחדות אמתית.

אחדות לא מתחילה בפוליטיקה. בואו נחזור לשורשים שלנו, עליהם אנו קוראים בתורה בתקופה זו.

עם נולד בגלות

לאחר סיפורי האבות בספר בראשית, מתחיל להיווצר עם ישראל בספר שמות. והנה חידוש מופלא: היה אפשר לצפות שהעם יתפתח כאן, בארץ שכבר הובטחה לאבות, כמו עץ הצומח לאטו מן האדמה. אבל לקדוש-ברוך-הוא היו תכניות אחרות לגמרי: הוא הוציא אותנו למצרים, ודווקא שם, בתוך הגלות והשעבוד, הפכנו להיות עם!

בדרך כלל, עם נולד ומתגבש בתוך ארצו, “תבנית נוף מולדתו”. אם הוא יוצא ממנה, הוא הולך ונעלם, מתבולל בעמים אחרים והופך לדף מתפורר בהיסטוריה. אבל אנחנו עם לא נורמאלי! התחלנו דווקא בארץ זרה, שהיתה עבורנו כמו ‘אם פונדקאית’. בני ישראל ‘נזרעו’ בגלות, ורק לאחר שהזרע צמח והיה לעץ, רק לאחר דורות ותהפוכות – הגענו אל המנוחה ואל הנחלה והעץ נשתל בארץ המובטחת (לכבוד ט”ו בשבט). אכן, ישראל נמשלו לשתיל רך של גפן, ככתוב בספר תהלים “גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ” ודווקא אז השתיל משתבח ומגיע אל הכרם, “תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ [נטיעה בארץ ישראל]. פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ. כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל”.

גורל אחד לעם אחד

אם לא היינו מתגבשים בגלות מצרים, אולי היינו הופכים לשנים-עשר עמים נפרדים! שבט דן היה מתגבש לבדו בגוש דן, שבט יהודה בהרי יהודה, נפתלי בגליל, וכן הלאה. כל אחד בסגנונו, וכל אחד עם הבעיות שלו. ואולי שבט אחד היה מרגיש קרוב יותר לשכנו הכנעני מאשר לאחיו הרחוק, מעדיף ‘רשימה משותפת’ על בסיס מקומי מאשר קשרי דם עתיקים.

היה צריך להפסיק את הצמיחה הטבעית בארץ ולגדל אותנו במרחקים, בתוך ‘מצע מנותק’. שם, בתנאי מעבדה, ב”בית העבדים” המצרי – הפכנו לעם אחד. “כור הברזל” הנורא התיך אותנו לגביש טהור, צרוף ומזוקק. גם בגלויות הבאות, שותפות הגורל מגבשת אותנו בכל הדורות: יהודים אנחנו, מול פרעה והמן, מול האינקוויזיציה וחיית-הברזל הנאצית. בכל מקום אליו הגיע היהודי הנודד, הוא חיפש את האחים שלו, נמשך ונדבק אליהם, ותמיד התגבשה הקהילה היהודית.

ברוך ה’, עברנו את פרעה ועוד הרבה פרעונים. אבל את המטען של ההיסטוריה היהודית אנו נושאים אתנו, צרוב עמוק-עמוק בנפש. גם היום, היסוד לאחדות אמתית הוא הזהות היהודית עם כל המטען ההיסטורי שלה. לא די בעובדה שאנחנו חיים זה לצד זה, אלא דווקא היותנו בנים לעם מיוחד, אחד ויחיד.

עם, תורה, ארץ

במצרים נוצר העם, זהו השלב הראשון. השלב הבא מיד אחריו היה במדבר, לרגלי הר סיני, שם קבלנו את התורה. עכשיו יכולים להצטרף אלינו גם גֵרי-צדק שנולדו לעם אחר אבל מזדהים עם האמונה ומקבלים עליהם את תורת משה.

ואז בא השלב השלישי, הארץ. סוף סוף נכנסים לארץ המובטחת ובונים בה את בית חלומותינו. זה נהדר, אך בתנאי שנזכור היטב את שתי הקומות שנבנו עד כאן: אנחנו עם יהודי אחד שקיבל את התורה, וכך נוכל להיות “גוי אחד בארץ”.

רגע, זה לא פשוט. בארץ מצפה לנו משימה חדשה של אחדות! נכון שיש זהות יהודית משותפת ליעקב מהונגריה ולששון מעיראק, לג’רי מאמריקה ועמרם מתימן, אבל לא קל לגבש אותם. המפתח הראשון הוא הזהות היהודית והמסורת היהודית, אבל יש עוד מרכיב נוסף שעדיין חסר, והוא דווקא מחזיר אותנו לפוליטיקה:

השבט מעל השבטים

יש בנו שבטים שונים, וזה בסדר גמור, אבל יש דמות אחת המבטאת את אחדות השבטים. אנחנו לא מתכוונים לראש ממשלה (עם כל הכבוד לתפקידו החשוב), אלא למלך ישראל, “כי תבוא אל הארץ… שום תשים עליך מלך”. נשמע הזוי? גם החזרה לארץ ישראל נשמעה פעם משהו הזוי. בכלל, במציאות ההזויה היום חייבים לחשוב מחוץ לקופסה ולהיזכר במושגים מודחקים.

שלטון רגיל נועד לנהל מערכות ולפתור בעיות, וזה טוב וחשוב, אבל המלך מסמל הרבה יותר מזה: איש המבטא את רוח העם, כמו דוד המלך המשורר לה’ ומשתוקק לבניין המקדש (שונה בתכלית ממלכים הזכורים לרע בהיסטוריה). יום אחד, מלך ישראל יצא מפסוקי התורה ודפי הסידור ויהיה דמות בשר ודם. הגיע הזמן להבין זאת, ללמוד על דמות המלך ולהציב את חזון המלכות המתוקנת. אם תרצו, גם זו לא אגדה.

חודש שבָט מתקשר למושג שֵבֶט, כמו שנים-עשר השבטים וכמו ענפי העץ הנקראים שבטים. אבל השבט הוא גם כינוי למלך, “שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ”, השבט האחד המבטא את אחדות השבטים.

“כֹּה אָמַר א-דני אלקים: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ” (יחזקאל לז).