“עפר יעקב”

עפר הקדש

בברכת בלעם הראשונה לישראל הוא מפאר אותם “מי מנה עפר יעקב”[ב]. אברהם נתברך בזרע ככוכבים[ג] ויצחק בזרע כחול הים, אך יעקב – בחיר האבות, שזכה ל”נחלה בלי מֵצרים”[ד] – נתברך בזרע “כעפר הארץ”[ה] (ורק בו נאמר בהמשך לכך “ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה”). מהי מעלת העפר על הכוכבים? הרי הכוכבים מאירים, שמימיים ומלאי עצמה הרבה יותר מהעפר.

החסידות מסבירה כי למרות עצמתם, גדלותם ואין-סופיותם של הכוכבים המרחק ביניהם עצום – כל כוכב הוא נפרד, עומד בפני עצמו וזוהר בשמים לבדו. לעומת זאת, גרגירי העפר – הארצי הרבה יותר – צמודים ודבוקים זה בזה. כשישראל נמשלים לעפר מתבטאת אחדותם ובולט יחודם כעם שלם, ואילו כשהם נמשלים לכוכבים מתבטא היחוד העצמי המזהיר של כל יהודי בפני עצמו. אצל אברהם, שהיה היהודי הראשון והיחיד, מודגשת הארתו והארת זרעו ככוכבים – “אברהם התחיל להאיר”[ו]. אצל יעקב, ש”מטתו שלמה”[ז] – שממנו הפכו היהודים מצדיקים יחידים לעם – מודגשת מעלת העפר. הבנת היחס בין הכוכבים לעפר מסבירה גם את דרגת החול שביניהם – גרגירי החול קרובים הרבה יותר מהכוכבים, כמובן, ועם זאת הם מפוררים – בניגוד לעפר, שיש בו לחלוחית המחברת את גרגיריו לגוש אחד ממש[ח].

מעלה נוספת בעפר לגבי הכוכבים היא דווקא ארציותו: מי שחי ככוכב הוא אמנם שמימי ומאיר, אך רק מי שמשפיל עצמו לרדת מטה מטה, כעפר הארץ, מממש את תכלית בריאת העולם – לעשות לה’ “דירה בתחתונים”[ט]. מירידת נשמות ישראל לתכל’ס, למימוש רצון ה’ במציאות, נובעת התכללותם והתאחדותם לגוש עפר אחד – לפי הקבלה כל זיווג והתכללות תלויים בכלים, בעוד שהאורות בפני עצמם לא מסוגלים להתאחד. האורות מאירים, ככוכבים, כל אחד בפני עצמו – רק בירידתם להתממש במציאות, כאורות בכלים, הם מסוגלים להתכלל, להזדווג ו’לשתף פעולה’ באופן פורה ויעיל. לכל נשמה בשרשה יש אור מסוים ומיוחד – רעיון יחודי ונטול פשרות – אך כשהנשמות יורדות לעולם כדי לממש את רצון ה’ בפועל הן מגלות שהמציאות דורשת פשרות ושינויים, ורק בשיתוף פעולה ובאיזון ניתן לכבוש אותה.

גם כאן החול הוא מצב בינים בין העפר לכוכבים: החול, כעפר, כבר יורד מהשמימיות – משרש הנשמה – למימוש הנשמה בגוף בעולם הזה. אך בשלב הראשון הירידה היא למצב של חול, לעיסוק בחולין. בשלב זה, על אף הקירוב ושיתוף הפעולה בין הנשמות במציאות, נדמים הדברים כפשרות שבדיעבד, כמשמשות את תחום הקדש הנבדל בעצם – הנשמות לא מתאחדות ליעד קדוש חדש המחלחל לתוך המציאות, אלא עוסקות בהורדת שרשן הקדוש למציאות כשהן נדרשות לשם כך לעבודה משותפת ב’הכשרת קרקע’ המציאות. המהפך לעפר הוא הפיכת המציאות עצמה ל”אדמת קדש”[י] – המים המחלחלים לחול מגבשים ומאחדים אותו למציאות חדשה וקדושה. אז עיסוק הנשמות במציאות אינו בדיעבד, הן מתאחדות סביב יעד חדש – הפיכת המציאות כך שתשקף אור אלקי גבוה ונעלה יותר מהאור הפרטי שהאיר לכל נשמה בשרשה. רק כשמתברך יעקב “והיה זרעך כעפר הארץ” הוא זוכה ל”ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה ונברכו בך כל משפחֹת האדמה ובזרעך” – אז פורצת הקדושה את תחומה השמימי, ומביאה את ה’ לתוך קרקע המציאות ועד לאומות האדמה.

“מצות שהם מקיימין בעפר”

אחד מפירושי רש”י לפסוק “מי מנה עפר יעקב” הוא “אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר – ‘לא תחרֹש בשור ובחמור’, ‘לא תזרע כלאים’, אפר פרה ועפר סוטה וכיוצא בהם”. הפירוש – התמוה לכאורה, שהרי כיצד ניתן לומר “אין חשבון” על ארבע מצוות – מובן לפי דרכנו לעיל: עצם קיום מצוות בעפר מעיד ש”אין חשבון במצוות” – האין-סופיות האלקית מתגלה במצוות המגיעות לעפר ומתממש היעוד של דירה בתחתונים (השראת אין-סופיות ה’ בשלמות בעולם, כאדם הגר כל כולו בדירתו), והקדושה מתפשטת במציאות עד אין סוף.

הבטוי המעשי להשראת האין-סופיות והתגלותה בדרגת העפר – ב”סוף מעשה” של הבריאה כולה (מציאות העולם התחתונה, בה מתקיימות המצוות) – הוא בהלכות. למרות שמספר המצוות מוגבל ל-תריג, על פרטי ההלכות נאמר “ועלמות אין מספר”[יא]. דווקא ההלכות – ההוראות לישום רעיון המצוה הנשגב במציאות הגשמית – מתפרטות והולכות עד אין סוף, ומביאות למציאות את אין-סופיות הרצון האלקי. ההלכות מגלות כיצד בעפר מתכללות המצוות הספורות זו בזו עד אין סוף (כשמספר המצוות מכפיל את עצמו שוב ושוב בחזקות עולות).

כשמדייקים, המצוות שמקיימים בעפר מתקנות עירוב תחומים מקולקל – דווקא מפני שבעפר מתגלה התכללות מפרה ומצמיחה בין תחומים שונים יש להישמר מפני התכללות ועירוב תחומים של הקליפה, עירוב המצמיח גידולים מעוותים ולא רצויים, המפריעים למימוש היעד של “דירה בתחתונים”: שתי מצוות בעפר הן איסורי כלאים – איסור על עירוב והכלאה – כלאי הבהמה והכרם. שתי המצוות האחרות הן שימוש בעפר לתיקון ערבובים לא רצויים – אפר פרה אדומה מתקן את העירוב המטמא בין חיים ומות, ועפר סוטה מתקן את העירוב המעוות של פריצת גבולות המשפחה ועירוב אנשים נוספים בתוכה.

“השפלות והשמחה” מול “העצבות והגסות”

ההבחנה בין עפר דקדושה, המביא להתכללות רצויה ומצמיחה, לבין עפר דקליפה, המביא לעירוב תחומים מקלקל והרסני, דורשת הסבר בעבודת הנפש[יב]:

חוית עפר בנפש היא שפלות, הפותחת את היהודי להשפעות קדושות מבחוץ – “ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך”[יג] – והיא חדורה ב”כח הצומח” המפרה ומרבה את הקדושה הנזרעת בו. כשנפש ישראל נפתחת לאור הקדושה – שבתורה, במצוות וביהודים נוספים – היא מתכללת עמו, וכשהוא ‘מכפיל את עצמו’ בה היא חושפת ומולידה בו פנים חדשות. לכן מבואר בחסידות[יד] שבן-הזוג הנפשי של השפלות דקדושה הוא מדת השמחה. השפלות היא הנקביות של הקדושה – הפתיחות להארת אור זכרי עליון אל תוך הנפש (כדי להתעבר ממנו ולהוליד לידות חדשות של קדושה). הזכריות של הקדושה הוא חוית השמחה בנפש – שמחת החיים והיצירתיות הפוקדים את מי שיש בו שפלות אמתית. מתוך חוית שפלות עצמית מסוגל האדם להבין שעליו לחפש אור מחוצה לו, ורק אז הוא מסוגל לשמוח באור המאיר לו מבחוץ.

לעומת זאת, ישנה חוית עפר בקליפה – היפוכה השלילי של השפלות הוא העצבות. בן הזוג של העצבות הוא גסות הרוח – היפוכה של התפשטות הנפש בשמחה אמתית בה’ הוא התפשטות הנפש בגסות והתנשאות. בעוד שהשפלות מביאה לשמחה באור האלקי המאיר מן החוץ (והשמחה באור מחדדת שוב את השפלות האישית, בלעדי אותו אור), הרי שגסות הרוח מביאה לעצבות כשהאדם מגלה את פחיתותו וחסרונותיו (שעל כן גם עצבות מחמת דאגת עוונות עלולה להפוך לעצבות של קליפה, כשהאדם מתוסכל מכך שחטאיו שוברים את גאוותו ותדמיתו האישית כצדיק[טו]). עצבות כזו גורמת לפתיחות שלילית לכל תאוה רעה – האדם נהפך ל”אסקופה הנדרסת”[טז] עליה דורסים ובה נכנסים כל המזיקים (בעוד הגסות הראשונית גורמת להעדר פתיחות לקדש – הדורש בטול עצמי אמתי).

“ומספר את רֹבע ישראל”

תפיסת העפר כנקבי מחדירה עוד ממד באין-סופיות העפר: המשך הפסוק “מי מנה עפר יעקב” הוא “ומספר את רֹבע ישראל”, ולכאורה “ומספר” סותר את האין סופיות שב”מי מנה”. אכן, אין-סופיות העפר היא רק התעוררות נשית לקראת פקידת ה’ את המציאות, כשעצם גילוי ה’ בעולם הוא המשכת ה”אין מספר” בתוך “מספר” – גילוי הבלי גבול בתוך גבול. יעקב הוא “חסיד” המאיר בחסד אין סופי את כל המציאות, אך ישראל הוא ה”רבי” המגלה שעצמות ה’ מאירה דווקא בעם קדושו – “עצמות ומהות כמו שהלביש עצמו בגוף”[יז] (כידוע[יח] שחסיד הוא “בלי גבול” ורבי הוא “בלי גבול בגבול”). אחר שישראל בשפלותם חושפים את אור ה’ בכל המציאות – מאירים אף ל”כל משפחֹת האדמה”[יט] – פוקד אותם ה’ מלמעלה (כפירש”י ש”רֹבע ישראל” הוא במשמעות של רביעה – פקידת איש את אשתו) ומגלה שהוא שורה דווקא בהם[כ] ובציורם המיוחד.