עקבות משיח

בתקופה זו אנו מתקשרים לשלש דמויות מיוחדות: רבי עקיבא, שתלמידיו מתו בספירת העומר[א]; רבי מאיר, שמקובל לציין את הילולתו בי”ד אייר; ורבי שמעון בר יוחאי בל”ג בעומר. אלו שלש דמויות ‘משיחיות’: רבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמשיח, רבי מאיר אמר על עצמו שהוא משיח[ב] ורבי שמעון גילה את סודות התורה והבטיח שזו הדרך למשיח.

כך כותב הרמב”ם על רבי עקיבא הרומז ל”עקבות משיח”: “הוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו”[ג] (ומשמע שעלינו ללמוד מרבי עקיבא לזהות הזדמנות כעין זו ו’להמר’ על משיח), וישנה סברא שתלמידי רבי עקיבא שמתו הם לוחמי בר כוכבא שנהרגו במרד[ד]. גם העובדה שתלמידי רבי עקיבא “לא נהגו כבוד זה בזה” מתפרשת לאור המתח המשיחי – כל אחד היה בטוח שדרכו לגאולה היא הנכונה ואין בלתה ולא ‘הכיל’ את הדרכים האחרות.

תהו ותיקון

רבי עקיבא עצמו משלב תהו ותיקון, רצוא ושוב. מצד אחד הוא שואף למות על קידוש השם[ה], עוצמה של תהו, ומאידך הוא מייקר את ערך החיים. הוא “נכנס לפרדס”[ו] מתוך דבקות ובטול, אך יצא בשלום (כיון שבכניסתו ידע שעליו לשמור על הגבול). גם את המתח בין תלמידיו מתקן רבי עקיבא בלמדו “ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה”[ז].

בבר כוכבא היתה עוצמה רבה של תהו, ורבי עקיבא “נושא כליו” רצה להכניס את האורות המרובים של התהו בכלים רחבים ומתוקנים של תורה. בסופו של דבר, הנסיון נכשל ונשבר (‘שבירת הכלים’), בר כוזבה אכזב כשנקט בדרך של “כחי ועצם ידי”[ח], ואף רבי עקיבא נהרג לבסוף על קידוש השם.

הציונות והמדינה בדורנו הם מעין ‘גלגול’ של בר כוכבא (דמות נערצת באתוס הציוני). יש לזהות את הניצוץ המשיחי החבוי בתופעות אלו, אך גם ללמוד מן העבר ולא להגיע שוב לשבירה. המפתח הוא לחבר היטב את הציפיה המשיחית עם דמות החכם בתורה, כמו רבי מאיר, מתוך חיבור עמוק לאור של פנימיות התורה שגילה רבי שמעון.