ערבים זה בזה

בפרשת כי תבוא נאמר ציווי מפורט על המעמד בשכם לאחר הכניסה לארץ: כתיבת התורה על האבנים ובניין המזבח בהר עיבל, ואמירת ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל “ששם קבלו ישראל שבועת התורה”[א], “ואמר כל העם אמן” (כמו שהתקיים בפועל ע”י יהושע בן נון[ב]). רק לאחר שעברו ישראל את הירדן וקבלו את התורה בהר גריזים והר עיבל, אזי נעשו “ערבים זה לזה”[ג]! ורמז: כאשר ‘מערבים’ את עיבל גרזים (אות ראשונה מכאן ושניה מכאן וכן הלאה) מתקבלת המלה ערבים.

ערבות על ששים ריבוא

קבלת התורה אינה רק כמחויבות אישית של האדם מישראל מול ה’, אלא גם אחריות והתחייבות על הזולת, כל אחד מישראל מחויב לקיום תרי”ג מצוות של כל שישים ריבוא ישראל[ד], כמו ערב המתחייב לשלם את חובו של חברו, “הכל נתון בערבון”[ה]. על כן, אדם יכול להוציא את חברו ידי חובה במצוות (כמו בתקיעת שופר ובברכות), כיון שהוא עצמו ‘מחויב בדבר’ מדין ערבות[ו], “שכל ישראל ערבים זה בזה ועליו להציל חבירו מעוון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה”[ז], ולכן הצבור כולו נענש על חטאי היחידים, “‘והנגלות לנו ולבנינו’, לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים”[ח]. וודאי שכן הוא גם לטובה וברכה (ומרובה מדה טובה): “כולכם ערבים זה בזה, אפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו”[ט], וכל אחד במעשהו הטוב מכריע את כל העולם לכף זכות[י].

חובה מיוחדת מוטלת על האדם כלפי המעגלים הקרובים אליו שיש לו השפעה עליהם, “הוכח תוכיח את עמיתך”[יא], “לאפרושי מאיסורא”[יב], ולכן “כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו”[יג]. בפרט, ראשי הקהל נושאים באחריות לקיום התורה בציבור כולו[יד], כחתימת הברכות והקללות “ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת”[טו] ו”אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם”[טז] – על המנהיגים להקים את התורה שתתקיים בידי כולם[יז].

ערבות בגשם וברוח

הערבות שקבלו ישראל בשכם היא דאגה לכל אחד מישראל ברוחניות, ש”לא ידח ממנו נדח”, וכך להחזיק את ‘עמוד התורה’ בישראל. אך עוד קודם לכן, הערבות היא דאגה עמוקה לשלומו של כל אחד מישראל בגשמיות, “אנכי אערבנו”[יח], להצילו מכל סכנה וצער ולהשיב את “אבדת גופו”[יט], מתוך אהבת ישראל טבעית, “ואהבת לרעך כמוך אני הוי'”[כ]. אדרבה, בלי גשמיות אי אפשר לעבוד את ה’ ברוחניות כראוי, ועל המנהיג להיטיב לעם קודם כל בגשמיות ואחר כך ברוחניות (וידוע שהצדיקים הגדולים היו מוסרים נפשם ממש להיטיב ליהודים בגשמיות, כמו בענייני פדיון שבויים והכנסת כלה).

“על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים”, ובשלשתם נדרשת הערבות. מצד עמוד התורה, לדאוג לקיום התורה של כל ישראל. מצד עמוד גמילות החסדים, להיטיב בגשמיות לכולם. ומצד עמוד העבודה, הרי התפלה היא דווקא מתוך ערבות ושותפות, להתפלל על חברו וכל שכן על הרבים, “פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני”[כא], “כי תפלתי צריכה לתשועת כל ישראל”[כב]. בנוסף, בכל עשיית מצוה יש לכוון שהאדם מקיים “בשם כל ישראל”[כג], מתוך ערבות.

ערבות ואחדות

הערבות היא מצד אהבת ישראל[כד] ואחדות ישראל, “יחד שבטי ישראל”, “כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עַם אחד… ודומים לאדם אחד שאם יש מכה באחד מאבריו שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד”[כה].

בפנימיות, הלשון “ערבים זה בזה” (לעומת הנוסח “ערבים זה לזה” המתאים לפשט (כמו “ערבת לרעך”[כו]), מתפרשת “מעורבים [מעורבבים] זה בזה”[כז], כמו האברים השונים בגוף האדם שכולם מתכללים זה בזה וצריכים זה לזה (גם הראש נצרך לרגל, ובכל אחד מעלה מיוחדת שאין בחברו), וכולם יחד מהווים ‘קומה שלמה’, “כולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד”[כח].

לכן הערבות חלה רק לאחר שנכנסו ישראל לארץ ישראל, “כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד [ולכן דווקא אז נעשו ערבים]”[כט], רק בארץ יש לישראל גדר ‘קהל’[ל] ו’ציבור’ (ואילו בחו”ל הם בגדר יחידים)[לא], “גוי אחד בארץ”.

הערבות ההדדית, אחריות ומעורבות, היא היסוד לחיי הציבור במדינה יהודית מתוקנת, כאשר שמירת התורה והמצוות אינה רק ‘ענין אישי’ של האדם בביתו פנימה. על כל אחד ואחת מישראל יש אחריות לצבור כולו (‘ראש גדול’), ובמיוחד נושאים המנהיגים באחריות כלפי הכלל. על כולנו (גם ‘הדתיים’) לעשות תשובה בנידון זה, ולהגביר את התודעה של הערבות, המוציאה את האדם מרשות היחיד אל רשות הרבים של העם כולו. גם כאשר נראה שאין אפשרות להשפיע בפועל על המציאות, קיימת ‘חובת המחאה’ מתוך תחושת הערבות[לב] (ולבסוף, “חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם”).

ערבות זו רווייה באהבה ושמחה. ערבות היא גם מלשון ערֵבוּת ומתיקות[לג]. “ליהודי אחד צריך להיות מתוק יהודי שני. יהודי אחד צריך להיות מעורב עם יהודי שני. יהודי אחד ערב ליהודי שני… נוסף על האחריות הפרטית של ירידת נשמתו בעולם הזה, עליו להרגיש באחריות הכלל”[לד].

ערבות באמונה ואהבה

למעשה, בדור שלנו במיוחד, הפעולות הנובעות מהערבות צריכות להתבטא בעיקר בקו החסד והאהבה. גם התוכחה, במקום הנדרש, “את אשר יאהב יוכיח”, היא רק מתוך אהבה (=תוכחה), ומיוסדת על אמונה גדולה בטוב ה’ ובגדולת הנשמה האלקית שיש בכל אחד מישראל. רק מתוך ערבות אמתית ניתן להוכיח ולבקר, “ויהי ערב [לשון ערבות] ויהי בקר [לשון בקורת]”.

ההטבה העיקרית כיום היא בהארת אור האמונה, כמו אברהם אבינו הטוב והמיטיב שלימד אמונה לכל. ללמד תורה לכולם (ומי שיודע אל”ף ילך ללמד אל”ף עוד בטרם ילמד בי”ת), ובמיוחד את “האור כי טוב” של פנימיות התורה (המוארת בתורת החסידות).

כאמור, הערבות נובעת מתוך הכרה שכולנו מעורבים זה בזה, וממילא בכלל הערבות לא רק להשפיע-ללמד וכו’ אלא לדעת לקבל-ללמוד מכולם, “איזהו חכם הלומד מכל אדם”, כי בכל אחד יש נקודה מיוחדת שאין לאף אחד אחר, אף אם הוא יהודי פשוט, בבחינת ערבוֹת (בארבעת המינים) ללא טעם וריח, ואין להתנשא עליו (אלא להיות ‘מתקדמים ביחד’!).

שיא הערבות הוא בדמותו של מלך ישראל, מזרע יהודה שאמר “אנכי אערבנו”, הדואג לכולם עד האחרון שבעם[לה]. אך עם זאת, הוא גם שפל רוח בפני כל, מכבד את תלמידי החכמים[לו] ולומד מכל אדם.

ערבות בסוד הצלם

הוזכרו הבדלי הנוסח, “ערבים זה לזה” או “ערבים זה בזה”. והנה הנוסח “זה לזה” מתאים אמנם בדרך הפשט, אך רומז גם לקשר בדרגה גבוהה יותר מאשר “זה בזה”, כפי שיתבאר:

“זה בזה” היינו שייכות מצד האור הפנימי, המורגש בנפש. “זה לזה” היינו נגיעה מצד האור המקיף, שאינו נתפס בנפש אלא בדרגה נעלמת מעל המודעות (‘על מודע’), ועל דרך שמוסבר בפסוק “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך” (ולא נאמר “ביראיך”)[לז].

האור הפנימי הוא דרגות נפש-רוח-ונשמה (נר”נ), סוד האות צ של הצלם, ומצד זה על האדם להרגיש את האחדות, כולנו מעורבים זה בזה ומצטרפים לקומה אחת שלמה. אך מעל זה יש את סוד ה-ל של הצלם, אור מקיף, דרגת החיה בנפש, המקיף הקרוב, ומצד זה יש לדעת שאנו ערבים “זה לזה”, וכל מעשה של כל אחד נוגע ממש לחברו, גם בלא הרגשתו (מקיף פירושו נוגע בלשון חכמים, כמו “מן המוקף”. אלא שכיון שהוא מקיף ולא פנימי אזי מציאותו מורגשת כ”נוגע ואינו נוגע”).

אכן, הדרגה הגבוהה ביותר היא היחידה, המקיף הרחוק, סוד אות ם דצלם. המקיף הרחוק נעלם ואינו מורגש כלל בנפש, אך מצדו יש השראה של אחדות נעלמה עד ש”ישראל ערבים זה לזה” מלשון ערבות ומתיקות, בהארת נקודת היחידה שבנפש, “יחידה ליחדך, חבוקה ודבוקה בך”.

הקב”ה נקרא “רֹכב בערבוֹת”[לח], כסא כבודו ברקיע ששמו ערבות (הרקיע השביעי החביב)[לט]. הוא רוכב על הערבוּת של “ישראל ערבים זה בזה”. “ויהי ערב ויהי בקר”, על ידי הערבות יגיע בקר ואור הגאולה האמתית והשלמה.