פרק אבות / סייג לתורה

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה.

“משה קבל תורה מסיני”, זו החוויה הישירה של מתן תורה, הנמשכת ממשה רבינו ועד אנשי כנסת הגדולה, יראה עילאה ובטול עצמי, כנגד החכמה, י בשם הוי’[1].

לאחר מתן תורה נדרשת עבודה של האדם לקלוט נכון את האור הגדול. בשלב הראשון, האדם צריך להתבונן בחוויה שעבר, להבין שמצד עצמו הוא רחוק מחוויה זו ולהגיב בהתרחקות זהירה. עבודה זו שייכת לבינה, ה ראשונה בשם הוי’. עבודת התבוננות זו השומרת מנפילה מקבילה להוראה הראשונה של אנשי כנסת הגדולה “הוו מתונים בדין” – מתוך הרגשת הדיין את מעלת התורה, ואת ריחוק דעתו העצמית ממנה (כל עוד אין לו סיעתא דשמיא), הוא מעמיק שוב ושוב בפרטי כל דין ומייקר “דין פרוטה כדין מאה”.

בשלב הבא, כאשר מדובר על עולם המדות, הרגש (כנגד אות ו בשם הוי’), יש חשש שהאדם יתמכר לצד החיצוני של החוויה. כך נדרש “וכל העם רֹאים את הקולֹת… וירא העם וינעו ויעמדו מרחֹק” – “וכל העם רֹאים את הקולֹת” מתוך בטול גמור, אבל “וירא העם וינעו” זו תגובת הערב רב (והערב רב שבתוך כל אחד), כאשר נעלמת ההתייחסות לדבר הנראה עצמו והדגש הוא שאני הרואה, שאז מתרכז האדם בסיפוק הרגשי ומתנועע כדי להלהיב את עצמו, וכך הוא מרחיק עצמו מהחוויה האלקית הטהורה, “ויעמדו מרחק”. לזה שייכת ההוראה “והעמידו תלמידים הרבה” – להסיר את ההגבלות בלימוד ולפתוח את שערי בית המדרש בפני כולם, גם מי שנראה ש”אין תוכו כברו”. עם התלמידים המובחרים וה’מיוחסים’ אפשר להגיע לחוויית לימוד והתרוממות רוח (שטייגען ישיבתי חיצוני), אך פתיחת השערים בפני כל היא האמת הפנימית, ללא קישוט חיצוני, ודווקא היא המביאה להעמדת התורה, כאשר גם הרב עצמו מרוויח מריבוי התלמידים שהרי “מתלמידי יותר מכולם”.

השלב האחרון הוא הרובד המעשי, כנגד המלכות ה תתאה בשם הוי’. לאחר שאדם ניצל משקיעה בחיצוניות החוויה, הוא מחפש תכלית מעשית לחוויה שעבר. לבסוף מבין האדם שהעוצמה הטמונה במצוות ובתורה שנתנו בהר סיני היא ‘גדולה עליו’, אין בו כח לממש בעולם את העוצמה הזו – ולכן הוא חייב לעשות סייג לתורה. כך מתפרש בדרך נוספת “ויעמדו מרחוק” – כדי להעמיד-לקיים את דברי התורה יש לעשות סייגים והרחקות נוספים. זו התחלת התורה שבעל פה, שדווקא היא מאפשרת לתפוס את דברי התורה ולהפנימם עד שיבואו לידי קיום בפועל ממש.

ולסיכום:

[1] לכל זה ראה מעין גנים פרשת יתרו.