פרשת יתרו – בשבע עינים

ראשון – אך טוב וחסד

פרשת יתרו היא הפרשה ה-17 בתורה, טוב בגימטריא, שהרי בפרשה הזו ישראל מקבלים את התורה, ו”אין טוב אלא תורה”.

גם ב’ראשון’ של הפרשה מוזכר בפירוש המושג טוב: “וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם” – ההכרה בטובת ה’ היא שמביאה את יתרו לדבוק בעם ישראל.

בכלל, כל הפסוקים כאן מלאים טוב ואהבה: יתרו שומע על טובת ה’, הוא מביא את צפרה ובניה (שנקראו על שם טובת ה’ למשה) כדי לאחד מחדש את המשפחה, המפגש בין משה ליתרו, סיפור טובות ה’ לישראל ותגובת יתרו המברך את ה’, ולבסוף הסעודה המשותפת.

והנה מספר הפסוקים בפרשת יתרו הוא 72 = חסד. החסד הוא בן-הזוג של טוב, כמו בפסוק “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”. פסוק זה רומז לעשרת הדברות בפרשתנו, הפותחות ב-א, “אנכי הוי’ אלהיך” ומסיימות ב-כ, “אשר לרעך” – “אך טוב וחסד”.

והנה הקשר המספרי בין טוב לחסד: חסד הוא ח פעמים ט (כלומר ח ועוד סד שהוא ח ברבוע), וכאשר נחבר חט = טוב.

שני – רק משה

יתרו רואה את משה רבינו שופט לבדו את כל העם במשך כל היום, והוא תמה “מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ… נָבֹל תִּבֹּל”. לכן העצה היא למנות מערכת שלמה של שופטים. משה מקבל את עצת יתרו, ונראה שהכל בא על מקומו בשלום.

ולמה באמת משה שפט לבדו את העם? פשוט, כי הוא יודע יותר מכולם את דבר ה’, את האמת לאמתה. גם בני ישראל יודעים זאת היטב ולכן הם פונים רק אליו, למה ללכת אל ‘הרבנים הקטנים’ אם אפשר להגיע אל הרבי הגדול בעצמו?

אם כך, עצת יתרו היא לא העצה הכי טובה אלא ‘ברירת מחדל’: בנתונים הקיימים אין ברירה, וכדי שמשה לא יקרוס חייבים למנות עוד אנשים תחתיו.

ובכל זאת, האם היה אפשר אחרת? כמה מגדולי החסידות אומרים שכן! אם בני ישראל היו מתעקשים ולא מסכימים למינוי השופטים, ה’ היה מעניק למשה כוחות מיוחדים לשפוט את כולם (או עצה טובה אחרת). כך מסבירים את דברי חז”ל שמשה לא מצא בבני ישראל “נבונים” – כי אם היו נבונים באמת, לא היו מסכימים להתמנות במקום משה!

מכאן אפשר ללמוד שאם מציעים לך מינוי, התגובה הראשונה צריכה להיות סירוב. מי אמר? למה אני? הרי יש טובים ממני.

שלישי – אנשי חיל

יתרו יעץ למשה רבינו לבחור אנשים שיש בהם ארבע תכונות, “אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע”, אבל בתיאור המעשה מופיעה רק תכונה אחת, “וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל”.

כל התכונות חשובות ונצרכות, אבל משה מעדיף למקד ולרכז הכל בתכונה החשובה ביותר – אנשי חיל. משה לא רוצה רק מערכת טכנית של אנשים מוכשרים לשפוט, אלא אנשים שיהיו קודם כל ‘שליחים’ נאמנים המסורים בלב ונפש למען הכלל, “אנשי חיל” – חַיָּלִים בצבא ה’. בהיותם אנשי חיל, הם מזדהים עם משה רבינו עצמו, איש חיל בעל מסירות נפש – וכך הם יכולים להיות שליחים שלו לשפוט את ישראל, והרי “שלוחו של אדם כמותו”.

 על בניהו בן יהוידע (מגבורי דוד המלך) נאמר בספר שמואל שהיה “בֶּן אִישׁ חי” והקרי הוא “בֶּן אִישׁ חַיִל”. אם כן, גם “אנשי חיל” אצלנו הם “אנשי חי” – אנשים שיש בהם חיוּת מיוחדת, זריזים, פעילים ונמרצים. בלשון החסידות יש זוג מושגים: “חי בעצם” ו”חי להחיות”. יש מי שהחיות שלו מרוכזת בו-עצמו, ויש מי שהחיות מתפשטת ממנו גם לאחרים. “איש חיל” הוא מי שיש בו “חיים להחיות”.

והנה רמז: ראשי התבות של כל ארבע התכונות – “אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע” – עולים בגימטריא חי פעמים חי,ובכלהמלים הללו יש ל אותיות. הכל בסימן חיל.

רביעי – על כנפי נשרים

“אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי”. מה עומד מאחורי הדימוי המיוחד “על כנפי נשרים”? רש”י מפרש שהכוונה למדת הרחמים האלוקית, כמו הנשר הנושא את גוזליו על גבו ומוכן שהחץ ייכנס בו ולא בבניו. הנשר האצילי נמצא בין ארבע הדמויות במרכבה העליונה (כמו שנאמר בנבואת יחזקאל), וגם שם הוא רומז לפי הסוד למדת הרחמים העליונה. ובגימטריא: נשר = רחמים רבים.

הנשר הוא מלך העופות, פורש כנפים אדירות וממריא אל על, משייט בבטחה בשמים. בעומק, הנשר מייצג בטחון עצמי ללא גבול, אני עף… אם כך, “על כנפי נשרים” פירושו שה’ הוציא אותנו ממצרים בכך שנסך בנו בטחון, על-ידי מדה זו של כנפי נשרים.

הדימוי של הנשר חוזר בדברי הנביא “וְקוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ” – ולפי זה אומרים חז”ל שכאשר הקב”ה יחדש את העולם הוא יעשה לצדיקים כנפיים כנשרים שבהם ישוטו על פני המים (סנהדרין צב, ב). כלומר, לעתיד לבוא יגיעו כל ישראל (שכולם צדיקים “ועמך כולם צדיקים”) לדרגה של בטחון מוחלט שהוא-הוא סוד הקיום הנצחי בתחיית המתים, “בִּטְחוּ בַה’ עֲדֵי עַד”.

חמישי – אמונה לעולם

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם”. זו הפעם השלישית שמדובר על האמונה של ישראל. הפעם הראשונה היתה בפרשת שמות, בתגובה לבשורת הגאולה מפי משה ואהרן, “וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, והפעם השניה בקריעת ים סוף “וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ”. אלו הם שלשה שלבים בהתפתחות האמונה:

בפעם הראשונה ישראל מאמינים למשה ובפעם השניה הם מאמינים במשה. בפעם השניה הם מאמינים במשה עכשיו, כפי שהוא עומד לפניהם, ובפעם השלישית הם מאמינים בו לעולם, בתורת משה הנצחית. האמונה הראשונה קשורה לרובד המעשי, בשורת הגאולה מפי משה. האמונה השניה קשורה לחוויה המורגשת של ההתפעלות הגדולה מקריעת ים סוף (הרובד המורגש). והאמונה השלישית נוגעת כבר ברובד השכלי העליון.

כמובן, האמונה במשה משקפת את האמונה בה’, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. לכן נקרא משה “רעיא מהימנא” שפירושו גם רועה האמונה, מחדיר את האמונה בקרב ישראל.

הקשר בין שלשת השלבים מתבטא בגימטריא יפה: ויאמן העם ועוד וגם בך יאמינו לעולם = ויאמינו בהוי’ ובמשה עבדו, האמונה הראשונה והשלישית שוות לאמונה האמצעית (שבה מודגשת האמונה בה’).

שישי – כתר הדברות

איך מחלקים את עשרת הדברות לעשר? מתברר שהתשובה לא פשוטה בכלל.

החלוקה המקובלת היא: א. אנכי. ב. לא יהיה. ג. לא תשא. ד. זכור. ה. כבד. ו. לא תרצח. ז. לא תנאף. ח. לא תגנֹב. ט. לא תענה. י. לא תחמֹד. אבל בספר התורה יש חלוקה לעשר ‘פרשיות’ באופן שונה: א. אנכי… לא יהיה. ב. לא תשא. ג. זכור. ד. כבד. ה. לא תרצח. ו. לא תנאף. ז. לא תגנב. ח. לא תענה. ט. לא תחמד בית רעך. י. לא תחמד אשת רעך…

לפי פנימיות התורה, מתבקש להקביל את עשרת הדברות לעשר הספירות. והנה ההקבלה מתאימה באופן ‘חלק’ דוקא לפי החלוקה לפרשיות. לפי זה, “אנכי” ו”לא יהיה” נמצאים יחד בספירת הכתר. הכתר הוא האמונה, ואלו שני פנים של האמונה, החיובי והשלילי.

יותר עמוק: את הפסוק “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” מפרש רש”י בפרשת ואתחנן: “על פני – בכל מקום אשר אני שם וזהו כל העולם”. אם כן, “אנכי ה’ אלהיך” עוסק בעצם מציאות ה’, שמציאותו מעצמותו. ואילו “לא יהיה לך… על פני” מלמד שה’ נמצא בכל העולם, כמו בלשון הזוהר “לית אתר פנוי מיניה” (אין מקום פנוי ממנו) – אין בעולם חלל ריק ממציאות ה’, וכל מחשבה כזו היא כמחשבת עבודה זרה.

בלשון הקבלה, אלו הם שני החלקים בכתר, “עתיק יומין” ו”אריך אנפין”. עתיק יומין מצביע על הקב”ה עצמו, הנישא ונעתק מכל יחס לעולם, ואילו אריך אנפין מתייחס להופעה כלפי העולמות הנבראים.

שביעי – תקופת האבן

“מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי… וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ”. במקצוע ההיסטוריה (ליתר דיוק, הפרהיסטוריה) מקובל לדבר על “תקופת האבן” הקדומה שאחריה באה “תקופת הברזל” – כמו שכתוב בפרשת בראשית שתעשיית כלי הברזל החלה בשלב שני (בידי בני קין). כאן, במעשה המזבח, מדובר קודם על האדמה, היסוד הראשוני, ואחר כך על מזבח אבנים, מ’תקופת האדמה’ ל’תקופת האבן’. אחר כך יש רצון טבעי להתקדם לתקופת הברזל ולהשתמש בו לסיתות האבנים – אבל הדבר אסור! כלומר, בהתפתחות והקדמה הטכנולוגית יש גם משהו לא טוב, הברזל הוא גם כלי משחית נורא (כמו האנרגיה האטומית בימינו). לפעמים צריך להישאר ב’תקופת האבן’ שבה האדם קרוב יותר לטבע הפשוט.

למעשה, בבית המקדש (הראשון והשני) לא נעשה כל שימוש בברזל, אבל בחומרים שהכין דוד המלך לבניין המקדש היתה כמות גדולה מאד של ברזל (ככתוב בספר דברי הימים)! אכן, אומר הרבי מליובאוויטש, בבית המקדש השלישי נשתמש גם בברזל! כלומר, הקדמה האנושית והטכנולוגית לא תבוא על חשבון התמימות הטבעית אלא תתמוך בה. “וכתתו חרבותם לאתים”, ואז הברזל יבוא גם הוא אל המקדש.