קוים מקבילים נפגשים באין-סוף

<< חלק ב | חלק ד >>

עד המאה ה-12 נודעה תורת הסוד היהודית בשמות רבים, כגון “סתרי תורה” ו”טעמי תורה”. אולם בהדרגה התבסס בפי כל המונח “קבלה”, וככזו היא מוכרת עד היום. שמו הסופי של דבר אינו מקרי, אלא חושף משהו ממהותו הפנימית. אם כן, מה יכולה ללמד אותנו המלה “קבלה” על אודות חכמת הקבלה?

לקבל ולהקביל 

בדרך כלל מתפרש המונח קבלה כנובע מהפועל לקבל: חכמת הקבלה נתפסת כמסורת שנתקבלה מסמכות גבוהה. אך עיון במקור המקראי של השורש קבל מגלה משמעות מוקדמת ויסודית יותר. למרבה ההפתעה, הפועל “לקבל” מופיע בתנ”ך לראשונה רק בחלק השלישי והאחרון, חלק ה”כתובים”[1]. בשתי הפעמים היחידות שבהן מופיע השורש קבל בחמשת חומשי תורה, שתיהן באותו מטבע לשון בדיוק, משמעותו להקביל: “מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת”[2].

כלל פרשני קובע כי הופעתה הראשונה של מלה במקורות חושפת את עיקר משמעותה. לפני שקבלה קשורה בלקבל, אם כן, היא קשורה בלהקביל. אך כיצד?

חושינו רואים שהעולם הנגלה להם מאופיין בריבוי עצום של תופעות וישויות. אמונתנו מובילה אותנו לכך שישנה אחדות נעלמת מבעד ריבוי הישויות הנגלות הללו, הבוראת ומקיימת אותן. אך מה נמצא בין שני רבדים אלו? האם תהום רובצת בין ה”אַיִן” האלוקי האחד לריבוי ה”יֵשִׁים” הברואים, או שמא ישנו רובד ביניים המתווך ביניהם? הקבלה טוענת שישנו רובד ביניים כזה, וספר הקבלה הראשון בעולם, “ספר יצירה” (המיוחס לפי המסורת ליהודי הראשון בכבודו ובעצמו, אברהם אבינו), מביא תיאור מפורט שלו.

רובד הביניים שבין הבורא האחד לריבוי הברואים מתואר כמכיל קבוצה מצומצמת ומוגדרת של תבניות המשמשות מעין ‘ארגז כלים’ שבאמצעותו ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם ובאמצעותו הוא ממשיך לקיימו בכל רגע. ליתר דיוק, מדובר בדיוק בשלושים ושתיים תבניות כאלו, המכונות “ל”ב נתיבות פליאות חכמה”, ומהוות את לב הבריאה כביכול: עשר “ספִירות בלימה” ועשרים ושתיים “אותיות יסוד”, הלא הן אותיותיה של שפתנו, העברית. היות תבניות אלו ריבוי מציבן בכפיפה אחת עם העולם הנברא; היותן מעטות, מופשטות וכלליות מציבן בסמיכות לבורא (לתרשים של הספירות, עיינו בנספח לספר, “עשר הספירות ופנימיותן”).

אם כל הדברים במציאות נוצרו באמצעות מערך מצומצם של תבניות, הרי שהמבנים שלהם צריכים להקביל זה לזה. גילוי הקווים המקבילים הללו כמו חושף את השורש המשותף שממנו משתלשלות התופעות השונות. כאשר לומדים זאת באופן הנכון, ההתבוננות בהקבלות בונה חוויה של ליכוד ואחדות בנפש, ומקשרת אף אותה עם מקורה האלוקי. כל הקְבלה שמאתרים בתורה ובעולם כמו בונה שלב בסולם המקרב אותנו לה’. זוהי מטרת הקַבלה וזהו הקשר בינה לבין פעולת ההקְבלה 

שמות הנשמה ותכונותיה

לשם המחשה נביא את אחת ההקְבלות היסודיות ביותר, המחברת בין השמות השונים בעברית ל”נשמה” לבין תכונותיה השונות של הנשמה.

חז”ל מונים חמש תכונות בסיסיות המשותפות לנשמה, כפי שהיא שוכנת בגוף, ולקדוש-ברוך-הוא כפי שהוא שוכן בעולם. הם לומדים זאת מכך שהביטוי “ברכי נפשי את ה'” חוזר על עצמו חמש פעמים במזמורי התהלים[3]. יכולת הנפש להלל את ה’ מעידה על זיקה ביניהם, והחזרה על כך מעידה על התפרטותה לכמה בחינות. וזו לשונם[4]:

מה הקדוש-ברוך-הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף, מה הקדוש-ברוך-הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית, מה הקדוש-ברוך-הוא זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף, מה הקדוש-ברוך-הוא טהור אף נשמה טהורה, מה הקדוש-ברוך-הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים.

כפי שניתן לראות, מדרש זה בעצמו עורך הקבלה – בין תכונות הנשמה לתכונותיו של הקדוש-ברוך-הוא. דבר נוסף שביכולתנו להבחין בו, הוא שסדר התכונות מטפס מלמטה למעלה: התכונה הראשונה מדברת על נוכחות ב”גוף”, כלומר על נקודת ההשקה בין הנשמה לעולם הזה, והתכונה האחרונה מדברת על מקום מושבה ב”חדרי חדרים”, כלומר על נקודת ההשקה בין הנשמה לבין מקורה השמימי (הביטוי “חדרי חדרים” רומז לאין-סוף חדרים, זה לפנים מזה, לקודש הקודשים שבבית המקדש, וכן לאין-סוף האלוקי שממנו משתלשלת הנשמה).

עד כאן מדרש אחד. כעת, במקום אחר לגמרי ולכאורה בלי כל קשר, מציינים חז”ל שלנשמה יש חמישה שמות[5]:

מי יודע רוח בני האדם, חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

 לכל אחד מהשמות מביאים חז”ל אסמכתה מהכתובים, אך לא מרחיבים מעבר לכך.

חז”ל אינם מחברים בין שני המדרשים ואף לא מציעים להם מבנה. ספרות הנגלה אין דרכה להבליט הקבלות ואף לא לחשוף את התוכנית האדריכלית הפנימית של הבריאה. אך ספרות הקַבלה כן עושה זאת. כאשר איש הסוד עומד מול שני מדרשים, אחד המונה חמש תכונות לנשמה ושני הנוקב בחמשת שמותיה, הדבר מיד מדליק נורה בראשו ואומר לו שיש להקביל בין השניים. (ואם הוא חושב בגימטריה, הוא גם חיש קל ישים לב לכך שסכום השמות נפש רוח נשמה חיה יחידה עולה בדיוק “ברכי נפשי את י–הוה“, הפסוק שעליו מושתת מדרש התכונות[6]! שני המדרשים הם אפוא ממש זיווג משמַים, ורק מחכים שמישהו ישדך ביניהם.)

כיצד ניתן להקביל בין שתי המערכות המופיעות בצמד המדרשים? יצירת הקְבלה נכונה בין שתי מערכות אינה עניין של מה בכך. מעבר לידע הרב שנדרש כדי לבצעה, צריך ‘חוש’ מפותח כדי להפיק מהם הקְבלה מדויקת. במקרה שלפנינו מדובר בהקבלה פשוטה ומתבקשת יחסית, ועל כן ביכולתנו לפרושׂ אותה כאן בקלות.

כבר ציינו שניתן לסדר את חמש התכונות במדרש הראשון מלמטה למעלה. כעת, מה לגבי חמשת השמות? במקרה זה כבר עשו המקובלים את העבודה למעננו, והסבירו באריכות שהשמות מבטאים חמישה רבדים בנשמה, המסודרים אף הם מלמטה למעלה: רובד ה”נפש” הוא הארצי ביותר; רובד ה”רוח” מבטא מדרגה גבוהה יותר; וכן הלאה[7].

על בסיס זה, ביכולתנו לשרטט את הטבלה הבאה, המקבילה בין שני המדרשים: 

רבים מאיתנו נרתעים מטבלאות, המזכירות לנו את ספרי הלימוד המשעממים שסבלנו מהם בימי התיכון (או לחלופין, את חשבונות הבנק המשעממים שאנו סובלים מהם היום). אך בניגוד לאלה, התבוננות בהקבלות הקבליות יכולה להיות חוויה מעשירה המפרה את רוחנו. מה ביכולתנו להפיק מההקבלה שלפנינו?

הדבר הראשון שאנו מרוויחים מההקבלה הנו מודל קוהרנטי של רובדי הנפש. מה שקודם לכן היתה תפזורת של תכונות ושמות נרדפים, נסדר כעת לקומות במבנה רב-שלבי אחד. ביכולתנו להבחין כעת בין מישורים בנפש, לכנותם בשמם הנכון, ומכאן ללמוד על יחסם זה לזה.

שנית, מהמבנה הרב-קומתי משתמע אף מודל התפתחותי של הנפש. כיוון שהרבדים מסודרים מלמטה למעלה, ניתן להסיק מהם את שלבי ההתפתחות הרוחנית השלמה: השתלמות ברובד ה”נפש” מובילה לגילוי רובד ה”רוח”, השתלמות ב”רוח” לגילוי רובד ה”נשמה”, וכן הלאה.

שלישית, ההקבלה בין המדרשים מאפשרת לנו למצוא זיקות הדדיות ביניהם לבין מערכות אחרות הבנויות על אותו מודל של חמש קומות[8]. ריבוי ההקבלות מאפשר להקיש ממערכת למערכת וללמוד על כל אחת מהן דברים חדשים.

אך מעל הכל, ההקבלה מלמדת אותנו על אודות מדרגתו ואיכותו של כל רובד. לכל אחת מהמלים “נפש”, “רוח”, “נשמה”, “חיה” ו”יחידה” מקבילה כעת תכונה המספרת לנו על אופייה, כדלקמן:

• חלק הנפש מתגלה כרובד תשתיתי הממלא ומניע את הגוף. הוא מהווה כביכול את ‘פנימיות’ הגוף, את עצם הרגשת החיים שאנו חווים בתוכנו, על כל התחושות הנלוות לה. רובד הנפש מאפיין את כל היצורים החיים באשר הם (כמרומז בפסוק “הדם הוא הנפש”[9], ובכך שהמלה “נפש” מתייחסת גם לבעלי חיים[10]);
• חלק הרוח מתגלה כרובד גבוה ונסתר יותר, המאופיין כ”רואה ואינו נראה”. אם נרחיב ביטוי זה נוכל לפרשו כאומר רגיש אך אינו מורגש. אנו למדים מזה כי ברובד הרוח טמונה הרגישות שלנו לזולת ולמציאות בכלל, אך שרגישות זו עצמה היא תכונה צנועה ונעלמת בתוכנו (ממילא אנו למדים שרובד ה”נפש” הקודם הנו, יחסית, ‘נראה ואינו רואה’ או ‘מורגש ואינו מרגיש’ – כלומר אנו כן חווים אותו במודע, ולעומת זאת הוא אינו רגיש דיו לזולת).
• חלק הנשמה מתגלה כרובד המזין וממלא אותנו. תחושות הסיפוק, השמחה והמימוש העצמיים שאנו כל כך מחפשים תלויות אפוא בהארתו של רובד הנשמה שבנו: אם היא מלאה, היא ממלאת אף אותנו (ממילא, אנו יכולים להסיק ששני הרבדים הקודמים, “נפש” ו”רוח”, אינם מזינים וממלאים אותנו כמוה).
• חלק החיה שבנו מתואר בטבלה כטהור. משמעות הדבר היא שחלק זה כמו מתנשא מעל העולם הזה, ואינו נגוע בבעיותיו ובשקריו (בניגוד לשלושת הרבדים הקודמים, שמסתבר שאינם טהורים כמוהו). רובד החיה כמו צף מעל המים של העולם, ואם נצליח להתחבר אליו נוכל אף אנו לשאוף לתוכנו מן האוויר הטהור שהוא נושם ולהתחיות ממנו[11].
• לבסוף, רובד היחידה מתואר כיושב בחדרי חדרים. כאמור, ביטוי מעגלי זה רומז לאין-סוף חדרים, זה לפנים מזה. משמעות הדבר היא שאת רובד היחידה לעולם לא ניתן להשיג במלואו, אלא רק להתקרב אליו עוד ועוד. הוא מבטא את עיקר “צלם האלוקים” שבנו, פיסת האין-סוף שבתוכנו (בניגוד לארבעת הרבדים הקודמים, שמסתבר שהנם סופיים ומוגבלים יחסית).

*  *  *

מבנה רובדי הנפש הוא פשוט יחסית, והאמור כאן לא התחיל אפילו למצות את מה שיש ללמוד לגביו, אך די בו כדי להמחיש לנו במעט את פעולת ההקְבלה הקבלית. בכוחה של ההקְבלה, כאשר עושים אותה כראוי ומתבוננים בה לעומקה, לפתוח אזורים רדומים ולא-מודעים בנפש, לשלבם במודעות שלנו, ולהשתמש בהם להצמחתה.

<< חלק ב | חלק ד >>

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאת ידיעות אחרונות