רבי שהוא חבר

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.

על משנה זו מובא בשם רבי נתן דוד משידלאווצא, נכד היהודי הקדוש[א]: “בדרך צחות. דרך העולם החסידים שנפטר להם רבם לחיי העולם הבא, קשה להם למצוא תיכף ומיד רבי, כי לפי ראות עיניהם אין לדמות רבי הנבחר כעת לרבם הצדיק והגדול שהיה להם מקודם. על זה אמר המשנה ‘עשה לך רב’ אף על פי שאין ראוי לפי דעתך אף על פי כן תעשה לו בעל כרחך. ואם תקשה לך מה מועיל רב בעל כרחו ולבך בל עמך שזה האיש יהיה רב שלך! על זה אמר המשנה ‘וקנה לך חבר’, על כל פנים תחשוב שראוי להיות לך חבר בדומה לך להתחבר עמו וקנית על כל פנים חבר טוב לקנין השלימות. ואם תהרהר עוד הנה אמת שבדעתך אין ראוי לרב, רק לחבר טוב, אבל הרבי בעצמו יחשוב שהוא רבי עליך ולא חבר ובאמת אתה יודע שאין ראוי להיות רב, אם כן אינו איש אמת, ואיך תוכל להתחבר עמו? ולזה אמר המשנה ‘והוי דן את כל האדם לכף זכות’ שתדין את הרבי שלך שגם בדעתו להתחבר עמך רק בתורת חבר ולא בתורת רבי. אף שאתה קורא אותו רבי אבל בלבו לא כן יחשוב רק רוצה להתחבר עמך בתורת חבר”.

לאחר הסתלקות הרבי מרגישים שאי אפשר למצוא רבי חדש, חסידים קשורים לרבי בלב ונפש וקשה להם מאד למצוא תמורתו. לכן אומרים “עשה לך רב”, עשה גם בכפיה (כמו “גדול המְעשה”), דוקא כשאפשר להתיאש ולחשוב שהכל נגמר. עשה לך רב בלי השוואות, ו”סוף הכבוד [של הרבי החדש] לבוא”. “עשה לך רב” מיד, בו ביום[ב], כנהוג שבלוויה של הרבי מתקשרים לרבי החדש. אם מתעכבים הספק עלול לכרסם כתולעת ולפגום בהתקשרות העתידית.

ומה מועיל שאדם עושה לו רבי בעל כרחו? על זה נאמר “וקנה לך חבר” – חפש מישהו שלפחות ראוי להיות חבר שלך, בקירוב-הדעת (מתחיל ב”עשה” לשון כפיה, וממשיך ב”קנה” – קנין צריך דעת). דוגמה לזה היתה לאחר פטירת רבי בונים מפשיסחא, כאשר הרי”מ מגור קבל את חברו הרבי מקוצק לרבי. במידה מסוימת, זהו היחס של אדמו”ר הזקן לרבי מענדיל מויטבסק, אותו קיבל כרבי לאחר פטירת המגיד (ואולי זהו הטעם שהויטבסקר אינו נמנה בשושלת נשיאי החסידות של חב”ד). “והוי דן את כל האדם לכף זכות”: תדון את הרבי שגם הוא מרגיש כך. קוראים לו רבי אבל יש בו שפלות אמתית והוא רוצה להתחבר עם החסידים (גם אלו שלא הכירו את הרבי הקודם ובשבילם הוא רבי).

הפירוש שנאמר ב’דרך צחות’, ווארט חסידי, הופך להיות פשט בדורות שלנו (כאשר מבחינה מסוימת חוזרים לשנים הראשונות של הבעש”ט, כאשר כולם היו ‘חברים’, לא רבי וחסידים, מתוך תחושה ש”כל אחד מתוקן מחבירו”.

[א] מספר תפארת היהודי.

[ב] ראה אור החיים הק’ במדבר כז, כב שמשה הקפיד לסמוך מיד את יהושע.