מכון גל עיני
נכתב עלידי
כאשר החליט אדמו”ר הזקן בצעירותו לגלות למקום תורה, הוא התלבט האם לנסוע לגאון מוילנה או למגיד ממעזריטש. את החלטתו לנסוע למעזריטש נימק בכך ש’בוילנה לומדים איך ללמוד ואילו במעזריטש לומדים איך להתפלל – ללמוד אני כבר יודע קצת אך להתפלל כמעט איני יודע’. התפלה היא מ”דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן”, והחסידות, הרגישה למתחולל ב”רומו של עולם”, החזירה את התפלה ממעמדה המזולזל לרום כבודה כמרכז חיי עבודת ה’ .
אך באמת, מדוע התפלה כה חשובה? לכאורה, התורה היא “חיי עולם”, גילוי חכמת ה’ הנצחית, והתפלה עוסקת ב”חיי שעה”, בבקשת צרכיו החולפים של האדם. החסידות מראשיתה הדגישה בתפלה – שהיא “סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה” – שני יסודות עיקריים:
במובנה הפשוט והיסודי, התפלה היא הביטוי העיקרי של האמונה השלמה בה’. היא ממחישה בצורה הכי חזקה את הנוכחות המלאה שלו בחיינו, את היותו כל-יכול, הכתובת היחידה לכל בקשה, וגם את אהבתו אלינו. הפניה אל ה’ בכל דבר וענין, קטן כגדול, מתוך תחושת תלות מוחלטת בו ומתוך אמון מלא ברצונו הטוב כלפינו, היא הבונה את הקשר האינטימי שלנו עם ה’ – קשר בו שוכני-ארץ, היהודי הפשוטה והיהודיה הפשוטה, יכולים לפנות אל הכל-יכול עצמו בכל צרכיהם הקטנטנים. הבעל שם טוב, שייקר את היהודים הפשוטים וגילה את הקשר שלהם לעצמותו יתברך, העמיד בבסיס העבודה את התפלה, בה הקטן שבקטנים מגיע לדבקות מוחלטת בה’ בדיוק כמו הגדול שבגדולים (שבתפלתו גם עליו להיות פשוט ולהתפלל “על דעת זה התינוק”).
אך הבעל שם טוב ותלמידיו הדגישו גם פן שמימי בתפלה: מתוך הכרה ששרש כל החסרונות והמצוקות הוא בשכינה הקדושה, המתלבשת במציאות התחתונה על כל קשייה, האדם צריך להתרומם ממצוקתו הפרטית-הגשמית ולהקדיש את תפלתו לשרש הכללי-הרוחני של הבעיה – במקום להתפלל רק על עצמו, או אפילו על חבר שזקוק לישועה, עליו להתפלל על השכינה הקדושה עצמה. גילוי השכינה המתלבשת-מתפלשת בתוך הצער מרומם אותה מעפר, מגלה את כבוד ה’ בתוך המציאות, והפניה אל ה’ בתפלה היא בעצם חיבור-מחדש של השכינה אל דודהּ העליון. תפלה שכזו אינה רק בקשה לעתיד – היא יחוד מיידי של קוב”ה ושכינתיה, שברגע שנעשה, כבר ודאי פעל את פעולתו.
בהשקפה ראשונה, נדמה שיש כאן סתירה: התפלה הפשוטה היא על החסרונות האישיים, הקטנים והגשמיים, ואילו תפלה על השכינה דורשת לכאורה גדלות-מוחין והתפשטות הגשמיות. אכן, הרגישות לחסרונות המציאות איננה חלק מהמציאות הגשמית לכשעצמה – היא ביטוי של החיוּת הפנימית, שהיא-היא התגלות השכינה. היהודי הפשוט אינו מתייחס לתפלה כ’כספומט’ למילוי צרכיו, הוא לא תובע את מזונותיו ככלב עז-פנים – הוא רגיש למציאות, פונה אל ה’ בבקשת רחמים ומתרפק על הקשר עמו ובכך גופא מעלה את השכינה ומחבר אותה לדודהּ.
