רק פצע אחד

מכירים את סיפורי-ההחמצה, שנגמרים ב’אם היו עושים כך וכך – היה בא משיח’? מה ה’קטע’ שלהם – לייאש? לאכזב? להוציא לנו לשון?

כששאל רבי יהושע בן לוי את אליהו הנביא מתי יבוא המשיח, שלח אותו אליהו לשאול את המשיח עצמו, ונתן לו סימני-זיהוי: המשיח יושב בשערי רומי, בין העניים בעלי-היסורים, אך בעוד הם מתירים בבת-אחת את כל התחבושות, מטפלים בכל הנגעים והפצעים ושוב חובשים את כולם יחד – המשיח מתיר-מטפל-חובש בכל פעם נגע אחד, כדי שאם ייקרא לפתע לגאול את עם ישראל לא יתעכב.

על המשיח נאמר “אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ”. כך, גם שאר בעלי-היסורים בקרבם הוא יושב הם צדיקי הדורות, נשמות כלליות, הנושאים עם משיח במשא-הסבל של יסורי הכלל ומרגישים בגופם ובנפשם את הצער של כל יהודי.

ההבדל הוא בהתייחסות לצרות הללו: הצדיקים מרגישים שהצרות הפרטיות נובעות מהצער של כלל-ישראל, וממילא ריפוי אמתי שלהן דורש פתרון כולל לבעיות – ורק הוא שיביא את הגאולה האמתית והשלמה. משיח חי, לעומתם, השגחה פרטית ומתייחס לכל פצע ולכל נגע בפני עצמו, לא כחלק זעיר ממכלול. הוא חש כי “כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו”, ומתאמץ לחבוש נגע פרטי של אדם אחד מתוך אמונה שזהו הדבר הכי חשוב – המעשה היחיד שבזכותו תבוא הגאולה השלמה. מכאן גם דריכותו לקריאה מידית – יתכן שהפצע שנחבש כעת הוא-הוא מפתח הגאולה לכל ישראל.

תפיסה זו היא לא רק הדרך לגאולה – היא מהות הגאולה עצמה. המשיח אמר לרבי יהושע בן לוי שיבוא “היום!”. “היום” הוא כינוי לאור אין סוף שלפני הצמצום (האור המוחלט, ב-ה הידיעה), והמשיח אומר שביאתו תלויה בהכרה ש”הצמצום לא כפשוטו” – גם בעולם שלנו הכל אור-אין-סוף, הכל טוב והכל אלקות. אין הכוונה ‘למחוק’ את עולמנו המוגבל הנתפס לנו ב”דעת תחתון” – הרי העולם נברא באמת, כמפורש בתורה, וכל המצוות נתנו בשיעורי-תורה מדויקים, השייכים לגדרי העולם והגבלותיו. המשיח חותר לגלות את הבלי-גבול בתוך הגבול, להפוך את “דעת תחתון” שלנו כלי ל”דעת עליון”, ודווקא כך לעשות לו יתברך “דירה בתחתונים” – תכלית הבריאה ותכלית הגאולה (בבנין המקדש). היכולת לראות את הכלל משתקף ונכלל בכל פרט, ולהאמין שגאולת פרט אחד תביא גאולה לעולם כולו, היא-היא התפיסה המשיחית של בלי גבול בתוך גבול.

ובחזרה לשאלה הפותחת: סיפורי ‘כמעט-בא-משיח’ באים לעודד שמעשה קטן יכול להביא את הגאולה, לפתח בנו את הדריכות והערנות לאנשים ולצרכים שסביבנו ואת האמונה שיש חשיבות אין-סופית לחבישת פצע אחד בודד, אותו פצע שהזדמן לנו בהשגחה פרטית. בדריכות המסורה הזו מתאפיין המשיח, וכשכולנו נדבק בה – תבוא הגאולה, “היום!”.