מאמין – ולא זורע

שש שנים האדם “מאמין בחי עולמים וזורע” אך בשמיטה עולים לאמונה גבוהה יותר – ‘מאמין בחי עולמים ואינו זורע’. באמונה ה’רגילה’ האדם תופס את ה’ כ”עוזר” למעשיו שלו (החרישה והזריעה) וכ”מושיע” בחלקים בהם ללא סיעתא דשמיא כל מאמציו ירדו לטמיון (ירידת הגשמים והצמיחה לאחר רקבון הגרעין). באמונת השמיטה, בה האדם שובת ממעש, נתפס ה’ כ”מגן” מלמעלה, בחסד חנם, ללא תלות במעשי האדם. כלומר, בשש השנים האמונה נוספת על גבי מעשי האדם ואילו בשמיטה האמונה תופסת את כל המקום.

במפתיע, בעוד אמונת שש השנים באה לידי ביטוי בתפלה, פניה מרוממת לה’, אמונת השמיטה מתבטאת במשא ומתן באמונה בהתנהלות היום-יומית הפשוטה. מיד אחרי מצות השמיטה באים דיני “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו” – המכיר בשמיטה ש”להוי’ הארץ ומלואה” מקיים “מי יעלה בהר הוי’ ומי יקום במקום קדשו נקי כפים וגו'”. מדוע?

כשהאדם מרגיש שדברים תלויים בו, תוספת האמונה ה’רוחנית’ מלמעלה נוגעת-ואינה-נוגעת, ולא תמיד מחייבת את העשיה עצמה. אם הדברים תלויים בהשתדלותי, נדמה שלעתים עלי ‘לעגל פינות’, עד ש”גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי” ולא-אחת גם הכהנים, תופסי התורה, נכשלים בשחיתות ממונית ומחללים את השם – ר”ל.

לעומת זאת, השביתה מכל עשיה, בהכרה שהכל תלוי בה’ בלבד, גורמת לאדם למשוך את ידיו מכל דבר שאינו ישר וכשר כרצון ה’. מתוך מנוחת הנפש הזו, המשחררת מהעולם ומוסכמותיו, ניתן לחזור לקרקע המציאות ולפעול באמונה. דווקא ההתנהלות היום-יומית עם הבריות מגלה מיהו האדם באמת, מעבר לכל ‘מדרגותיו’ בעבודת ה’ ודווקא משא ומתן באמונה חושף את אמונתו העצמית בה’.

כמובן, התכלית איננה חוסר-מעש – ה’ ברא את העולם כדי שנעשה ונפעל, ונעשה לו “דירה בתחתונים”. אך דירה לה’ אפשר לעשות רק ביושר ובנקיון כפים, מתוך קידוש שם שמים בעיני ישראל ובעיני העמים כולם. אם לא כן, על הבנין שנבנה נאמר “אם הוי’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו”. רק כשמכירים ש”הוי’… יבנה בית”, וממילא כל עמלנו בבנין הבית הוא ביושר ובכשרות (‘לא שוא עמלו בוניו בו’), נבנה בית אמתי לקדושה.

האמונה המוחלטת בה’ מאפשרת את מנוחת השמיטה – מנוחה מעשיה ובעיקר מנוחת האדם מהאגוצנטריות שלו, שהופכת אותו ל’רדוף’ בכל מעשיו ומשבשת-משחדת את השקפת עולמו עד לשחיתות. המנוחה, מנוחת הגוף ובעיקר מנוחת הנפש תוך ישוב הדעת, מאפשרת תענוג אמתי. כשם שמנוחת השבת מאפשרת עונג שבת, כך מנוחת “שבת הארץ” מאפשרת לחבר את התענוג האלקי עם התענוג הגשמי – לחשוף את נוכחות ה’ בתוך המציאות התחתונה ולחזור לפעול בתוכה ‘פעולות אלקיות’ ופוריות. מתוך חיזוק האמונה, המנוחה והתענוג בשמיטה זוכים ל”אמת מארץ תצמח” – ביאת המשיח, “צמח שמו ומתחתיו [מתוך קרקע המציאות] יצמח”, במוצאי שביעית.