שה אובד

“כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר”… בפסוקים אלו מדובר על אדם שמסר ביד חברו פקדון לשמירה, ולאחר זמן טען השומר שהפקדון נגנב או אבד ממנו. על השומר להשבע ששמר כראוי ושלא שלח ידו בפקדון ויפטר מלשלם, אך אם התברר שהשומר לקח את הפקדון לעצמו, עליו לשלם כפליים לבעל הבית.

תשלום כפל בנשמה

הרובד הגלוי של התורה מוביל אל הרובד הנסתר. הפרשיה המרכזית הזו בדיני השומרים רומזת לפקדון החשוב ביותר שניתן בידינו: “נשמה שנתת בי טהורה היא”, הקב”ה מפקיד בידינו את הנפש האלוקית (שהיא “חלק אלו-ה ממעל ממש”) ועלינו לשמור היטב על הפקדון היקר. אלא שפעמים רבות אנו פושעים בשמירה, והנה הפקדון נגנב או נאבד ואנו עומדים למשפט.

פסק-הדין הוא “יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ” – עשה תשובה ותן לה’ פי שניים ממה שעשית קודם, כדברי חז”ל “אם נכשל אדם בעבירה… מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים” (ויק”ר כה, א). תשלום הכפל פירושו חיזוק הקשר לה’: קשר האדם לה’ נמשל לחבל, “יעקב חבל נחלתו”, החטא עושה נתק בחבל ההתקשרות, וכאשר עושים תשובה חוזרים ועושים קשר במקום שבו היה נתק, וכעת החבל עבה יותר והקשר אמיץ יותר. זו מעלת בעל התשובה שהזדונות נעשים לו כזכויות והוא מתקשר לה’ בכפליים לתושיה.

ארבעה סוגי נשמות

התורה מפרטת ארבעה סוגים של פקדון, “עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה”. הגמרא כבר מבררת מה הצורך לפרט ארבע דוגמאות שונות, והדיון מסתיים במלים “שה דאבדה קשיא” – אין לנו הסבר מדוע צריך להזכיר את השה.

ובאשר לרובד הנסתר, פקדון הנשמה שבידנו: ארבעת הדוגמאות הם ארבעה סוגים של אנשים, ארבעה קוי אופי מרכזיים שכל אחד מהם עלול לגרום, בדרכו שלו, לפגיעה בפקדון היקר: השור מופע בפרשתנו בעיקר כמזיק, “שׁוֹר נַגָּח”. זהו האדם התקיף בדעתו, כועס ומתפרץ ואינו מוכן לקבל מרות ועול. החמור הוא האדיש, “חמור אפילו בתקופת תמוז קר לו”, הוא משדר אדישות וקרירות ואינו מתפעל משום דבר. השֶׂה הוא בעל אופי חלש, חסר אונים וחסר חוט-שדרה, “תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד”. השַׂלְמָה היא שם נרדף לבגד, רמז לתכונה של בגידה. הבוגד הוא זה שמפר את ברית ההתקשרות ועוטה על עצמו בגדים זרים ומאוסים המדיפים ריח רע.

הפירוש הפנימי עד כאן לקוח מדברי הרבי הצמח-צדק. בא הרבי מליובאוויטש ואמר: בדורנו, הבעיה הגדולה ביותר היא תכונת השֶׂה, “שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל”. זועק הרבי: “יהודי בכל מקום שהוא מגיע צריך להנהיג את העיר כולה, הסביבה כולה והמדינה כולה. במקום זה, הוא מאבד את עשתונותיו, ולא זו בלבד שאינו משפיע אלא שהוא אף הופך למושפע. הוא מחקה את השטויות של המדינה… במקום שישפיע על כל סביבתו בכל פרט, שהשולחן ערוך יהיה הפוסק – הופכת הסביבה להיות ‘הפוסק’ שלו”. זו הבעיה הקשה ביותר, ולכן אומרים “שה דאבדה קשיא” – מה יהיה עם השה האובד?

בהמות בעלות-תשובה

אך אל יאוש. כל אחד מהארבעה – כלומר, כולנו אנו – יכול וצריך לעשות תשובה, ולהשתמש דווקא באופי המיוחד שלו לטובה ולברכה, לרתום אותו לקדושה:

לשור יש הרבה כוח ועוצמה, “וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר”. האדם-שור שלנו שעשה תשובה, רותם כעת את כל כוחותיו לעולם התורה והמצוות. בדרך כלל, מתאים שבעל התשובה הזה יעסוק בעולם המעשה הגלוי ובכוחו הגדול יצמיח הרבה פירות טובים, יעשה מבצעים ויקים מוסדות תורה וחסד.

גם האדישות של החמור יכולה להיות טובה מאד, “יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם”. החמור-בעל-התשובה הופך לטיפוס שקדן היושב יומם ולילה בבית המדרש, בעקשנות חמורית שאינה מתפעלת משום דבר, עד שהופך להיות רב ומורה הוראה בישראל (כבני שבט יששכר).

בעל-התשובה מסוג שַׂלְמָה חש לפתע שהבגידה ניתקה אותו מהחיים האמתיים, וכעת הוא עוסק בהתקשרות פנימית. לשַׂלְמָה-בעל-התשובה מתאים לעסוק במעשים טובים אך ברובד פנימי יותר מהשור, מעשים טובים המאירים את הנפש ומבטאים את התקשרות הנשמה בה’. המצוות נקראות לבושים, ובמקום בגד-בוגד לובש השלמה בגדי-מצוות, “וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ” – “אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו”, ריח גן-עדן של בעל התשובה, “וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן”.

ומה עם השה האובד שלנו? דוד המלך אומר “תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ”. השה מרגיש חלוש ואבוד, אבל תכונה זו יכולה להפוך להתמסרות הכי עצמית. דוקא מפני שהוא חלוש ומט לנפול, כמו המשיח הנקרא “בר נפלא” – הרי הוא נסמך לגמרי על הקב”ה. השה-בעל-התשובה חייב לעסוק בפנימיות התורה, שבה אנו מבקשים תמיד את פני ה’ “בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ”.

—

מתוך ‘לחיות עם הזמן’