שירת החינוך

בשרשה נקראת הנשמה “מעין גנים” – היא עומדת לפני ה’ בגן עדן, בעולם שכולו אור וטוב. אך עליה לרדת ממקום כבודה לגוף הגשמי, לעולם הזה על כל תלאותיו וקשייו. לקראת הנסיונות בהם תצטרך לעמוד מטעינים-משׂביעים אותה בכוחות רבים, והתכלית היא שבעבודתה ומאמציה, דווקא מתוך לחצי המציאות, תנבע הנשמה מלמטה למעלה כ”באר מים חיים” (ואף תתחבר ל”נֹזלים מן לבנון“, הלובן העליון של הכתר, לב נתיבות חכמה ו-נון שערי בינה).

לאחר הלידה, חוזרת אותה “ירידה צורך עליה” בגיל ההתבגרות. עם גמר כניסת הנפש האלקית לגוף, בגיל מצוות, האדם מקבל דעת אלקית וכוחות לעבודת ה’, לצד כניסתו לעולם של משברי-נפש, נסיונות ומלחמות היצר – כשהתכלית היא צמיחה, התגברות והתבגרות אישית-עצמאית. בהמשך, הנישואין הם עוד ירידה לצרכי הגוף וטרדות העולם, עם עוד נתינת כח אלקית מלמעלה, ועוד הזדמנות לנביעת חיי-שליחות מתוך קרקע המציאות.

תפקיד החינוך לסייע לנשמה לבקוע אל פני הקרקע, לגלות את עָצמתה ואת נביעתה הפנימית:

בשלב הראשון, החינוך שייך בעיקר ללבוש המעשה – הנשמה עצמה נעלמת וכדי לאפשר לה להחשף יש ‘לרכך’ את הגוף ואת המציאות, תוך ממד של כפיה ועִשוּי. בדורנו כבר אין מחנכים באמצעות רצועה, ועדיין בראשית החינוך בעיקר פוקדים על הילד מה לעשות, ללא הרבה הסבר ושכנוע.

בשלב השני, בגיל הנעורים, החינוך עולה ללבוש הדבור (וכשם שאין מלקים היום, כי הדור כולו בוגר יותר, גם גיל הנעורים מקדים לבוא). את מקום הכפיה, שכבר איננה אפשרית, וממילא גם אסורה, מחליף הדבור. דבור מנהיג, שמעודד ומעורר צמיחה משמעותית, יכול להיות תקיף, תובע ואפילו מייסר – אבל הוא פונה לשכלו ולבו של המחונך ומצפה שהדברים יניבו עשיה מתוך הבנה והזדהות.

העליה מלבוש המעשה ללבוש הדבור היא ‘שינוי פאזה’ בחינוך – הכפיה קלה ומהירה יותר ואילו השפעת הדבור איטית יותר, דורשת סבלנות וגם כבוד למקומו הנוכחי של המחונך. לכן, השינוי הזה עלול לנפילה – חוסר הסבלנות והעדר הכבוד גורמים לכך שהדבור לא ישפיע ו’דוחפים’ את המחנך לנסות לנקוט בדרכים הישנות של כפיה ואילוץ, אך כמובן ללא הצלחה ואף תוך גרימת נזק וריחוק. כיצד ניתן לתקן זאת?

אם ‘נופלים’ מהדבור אל המעשה יש לעלות גבוה יותר, אל לבוש המחשבה. לחשיבה חיובית, אופטימית, בוטחת ומאמינה, אוהבת ורואת-טוב יש ודאי השפעה ברוכה על המחונך. אך מעבר לכך, כיצד מתבטאת המחשבה בתקשורת ישירה? לשם כך נדרשת עליה מדבור לשירה – גם נגינה כפשוטה, אך בעיקר החדרת “נעימה קדושה” ל”שפה ברורה” של הדבור, כזו שהופכת אותו לנעים, משתף את המחונך בעולמו הפנימי של המחנך, ‘מדביק’ בשירה ובתפלה שלו ומעורר את הנביעה הפנימית של המחונך (גם בלי ה’נפילה’, בגיל הנישואין נדרשת עלית דרגה – יש לשלוח את המחונך, בליווי שירה ומחשבות טובות, לבנין ביתו שלו).