שכר עברה

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה וּשְׂכַר עֲבֵרָה עֲבֵרָה.

השכר שבעֹנש

הרע"ב מפרש "ושכר עברה עברה, והשכר וההנאה שמגעת לו לאדם בעשית העברה נחשב לו כעברה בפני עצמה, ולוקה על העברה שעשה ועל השכר וההנאה שמקבל בעשיתה". פירוש זה הוא על דרך הנאמר בריש פרק ב: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה".

אבל יש לפרש "שכר" כפשוטו – ההפך מ"עֹנש".

על פי פשט, "שכר" הוא דבר טוב, תגמול-תשלום של השי"ת – שהוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב טובה אמתית ונצחית – לאדם (פסגת כל מעשה בראשית). ה' ברא את האדם לכבודו וחנן אותו בדעת, דהיינו בבחירה חפשית, אך הוא שם ידו על החלק הטוב, שיבחר בטוב ויזכה לקבל שכר טוב (בסוד "כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ", כידוע פירוש הבעל שם טוב בזה, כאילו שהאדם עשה את הכל).

גם כשאדם בוחר ברע, לעתיד יתגלה שכל כוונתו היתה לטובה וממילא מגיע לו שכר טוב, גם על העברה שעשה! כל ההבדל הוא שהשכר על הבחירה בטוב הוא בדרך אהבה ואילו השכר על הבחירה ברע הוא בדרך יראה, שכר שמעורר "פחד".

ומהו בעצם השכר הטוב על מעשה העברה? הכרתו של האדם שחטא לה', המביאה אותו לשפלות באמת ומעוררת אותו לתשובה מקרב איש ולב עמֹק, כאשר "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו".

לעיין בענש

אפילו את המלה "ענש" עצמה נדרוש מלשון שכר: ענש נוטריקון "עיין שם" (אי אפשר לדעת מהמופיע על אתר בלבד, חייבים לעיין שם) – כאשר תעיין שם תגלה שהענש הוא בעצם שכר טוב.

העיון "שם" היינו עבודת "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" – עבודת התשובה אל ה', תשובה מאהבה.

ויש להבהיר ש"שכר" אינו בהכרח "פרס", עליו נאמר (בריש פרק א) "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". "על מנת לקבל פרס", לשון חלק-פרוסה (בלבד), היינו בתודעת-כוונת האדם המקיים את המצוה. לעומת זאת, "שכר" היינו גילוי אלקות בדרך של אתערותא דלעילא, מתנת שמים (הבלולה אש ומים, תוספת דחילו ורחימו), 'כוונת' השי"ת (שלשם כך ברא את העולם – להיטיב לברואיו).

שכר טוב ושכר טוב מאד

ורמז: שכר עולה 520, 20 פעמים שם הוי' ב"ה (המהוה את העולם תמיד – כאשר עצם פעולת ההויה הוא שכר למציאות, "באשר הוא שם", וד"ל). ענש עולה 420, 20 פעמים שם אהיה ב"ה.

שם הוי' ב"ה הוא שם החכמה, כמ"ש "הוי' בְּחָכְמָה [יָסַד אָרֶץ]". שם אהיה ("אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"), השם של יציאת מצרים, לידת העם מתוך רחם האם, הוא שם הבינה ("אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה"). נמצא שהשכר (הגלוי) בא מהחכמה, מוחין דאבא, ואילו ענש, שהוא באמת שכר נסתר (שיתגלה לע"ל, בחינת אמא עילאה), בא מהבינה, מוחין דאמא (דמינה דינין מתערין בעלמא דֵין).

חכמה ובינה, אבא ואמא, הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". שכר גלוי, חכמה, הוא "טוב" ואילו שכר נסתר (ענש), בינה, הוא "טוב מאד".

רק אחר הגילוי של "טוב מאד" נכנסת שבת קדש – "וַיְכֻלּוּ… וַיְכַל אֱלֹהִים…" (לשון כליון) – אין יותר אלהים, מדת הדין, הכל חסד ורחמים, "יום שכולו ארוך" (אריכות אפים, סוד גילוי חיצוניות כתר-עליון, פרצוף אריך אנפין, הגילוי שכל מה שקרה, גם בסבת הבחירה החפשית של בן האדם, היה רצון השי"ת) "ומנוחה לחיי העולמים" (תענוג, שאינו תמידי, אלא עולה תמיד "מֵחַיִל אֶל חָיִל", ב"אין ערוך", סוד גילוי פנימיות כתר-עליון, פרצוף עתיק יומין, ועד לגילוי רדל"א, סוד האמונה, שהיא-היא התענוג-מנוחה העתידי, וד"ל).