שלוש עליות של אמונה

שלשת הרגלים מהווים שלש הארות של האמונה: חג הפסח מעניק “מיכלא דמיהמנותא” (מאכל האמונה); שבועות את “רזא דמיהמנותא” (סוד האמונה); וסוכות את “צלא דמיהמנותא” (צל האמונה). שלש הארות אלו מהוות למעשה שלש עליות של האמונה: בפסח האמונה מולידה אהבה, בשבועות היא מולידה יראה, ובסוכות היא מולידה את מעלת האמונה הגבוהה ביותר – אמת.

בפסח מולידה האמונה אהבה. האהבה היא מתוך חמלת[1] ה’ עלינו וירידתו וקירובו עצמו לטפל בנו, “אין התינוק יודע לקרוא אבא עד שטועם טעם דגן”[2], וישראל זוכים ביציאת מצרים להאמין שאינם תלושים ובודדים בעולם, ושיש מענה לאותם צרכים מיוחדים שלהם שאף אחד אחר אינו מבין אותם, לכמיהתם לה’; כמתואר בספר יחזקאל[3] שביציאת מצרים עבר ה’ על פני הבת הנטושה שגדלה כצמח בר, מושלכת ועזובה מהחברה האנושית הרגילה, חשף עצמו בפניה ונטלה.

בשבועות האמונה מולידה יראה – “אל תראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”[4]. היראה היא פנימיות מידת הגבורה, ו”תורה מפי הגבורה נתנה”[5]. בפסח ה’ טיפל בנו, אבל במתן תורה הננו יוצאים לקראתו, להשתתף ב”תכלית הכוונה” שלשמה נברא העולם, להשתתף כביכול בעולמו הפנימי, בחפצו ומגמותיו. כשמתקרבים ועומדים נוכח, מה שמתגבר הוא היראה, שכן כעת שמים לב יותר ויותר ל’אלקיותו’ של ה’, והאנושי מאבד את יציבותו ובטחונו העצמי. “כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמֹנו ויחי”[6].

בסוכות האמונה מולידה אמת. פירוש: כל כמה שתהיה ההעזה להתקרב גדולה, וכל כמה שיחד עם זה תגדל היראה, בסופו של דבר היראה קשורה בהתגלות, וה’ הוא למעלה למעלה מכל ההתגלות המיראת הזו[7]. לכן דוקא הצל של הסוכה חושף אמת אלוקית גדולה יותר מזו המתגלית דרך היראה-ראיה. בסוכות זוכים לטעום מן האמת שמעבר לכל ההתגלות המפילה יראה. היחס לאמת הנסתרת הזאת הוא לא יחס של עמידה פנים מול פנים, אלא התחושה היא שהאמת סובבת סביב כאקלים, תומך אבל בלתי נחשף ובלתי מזדהה.

במובן מסוים, באמת של סוכות יש חזרה אל האהבה שקדמה ליראה. אלא שכעת, תחת לבוא אלי ולהאכילני אוסף אותי ה’ אליו. בלא אהבה אי אפשר לצייר התקרבות של ה’ המטעימה לאדם מה שלא לפי ערכו, שכן רק האהבה גורמת לגבור על פערים (בחינת “אהבה דוחקת את הבשר”[8]); אלא, שבאהבה שקודם היראה מודגש ומורגש הויתור, הזהירות שלא למוטט את האדם, וריבוי ההתחשבות במצבו, ואילו באהבה שלאחר המפגש המלא יראה מודגשת ומורגשת פלאיותו של האוהב, שכן כעת כבר ברור שזה בעיקר מה שאוהבים בו.

היות האמת של סוכות שיבה לאהבה לאחר היראה מורגשת בכך שסוכות נחגג זמן קצר לאחרי הימים הנוראים, לשון יראה. בימים הנוראים “שמאלו [קו היראה] תחת לראשי” – על מנת להרים את ראשי להסתכל בפניו – ובעקבות זה “מינו [קו האהבה] תחבקני” בסוכות (בחינת שתי דפנות ושלישית אפילו טפח שהן כנגד שני חלקי הזרוע וכף היד). החיבוק בא מאחור, ועוטף מסביב, וכאילו כולל אותי בו מבלי משים[9].

אמת ואמונה

באמרנו שבסוכות האמונה מולידה אמת, כוונתנו שהאחיזה הכאילו-רופפת הזאת במה שלמעלה מתפיסה והגדרה, היא ההופכת לנקודת היציבות שלנו (כידוע, לשקר אין רגליים, אבל אותיות האמת יושבות כל אחת על שתי רגליים[10]). מאיר לנו שדוקא הסתום והפלאי הוא עיקר המציאות והוא מחויב המציאות, וכל מה שאינו אחוז בו אינו אלא אחיזת עיניים, וטוב לחסות בו מבטוח בנבראים שאינם אלא אפשרי המציאות (דוגמא לזה מן המדע, אם מישהו יתעקש להצמד לעובדות קשות ומדידות, ולא ירצה להתקדם אל השערות מופשטות, יוותר רק ברובד החיצוני של החומר בלא להיוודע לסודותיו, וסוף שהחומר יפתיע אותו, יחרוג מצפיותיו ויותיר אותו בפני שוקת שבורה).

המחשה לצלו זה של ה’ שחופה עלינו בסוכות תבוא מדברי חז”ל כי בשמחת בית השואבה שואבים רוח הקדש. אמרנו כי בסוכות זוכים לאמת, והנה בענין הנבואה העיקר הוא הבירור בין אמת לשקר. נדמה שכאשר מדברים על נביאי אמת ונביאי שקר מדובר רק בתופעה ובזיוף שלה, אבל באמת אין זה כך. האמת והשקר אינם רק תוארי לוואי הבאים להגדיר אם יש או אין כאן זיוף והטעיה, אלא עצם הנבואה היא פרי התעצמות עם האמת, ועצם נבואת השקר היא פרי התעצמות עם השקר. נבואת השקר אינה בהכרח נוכלות במובן הזול של המילה, אלא מאמץ לזכות בחוויה רוחנית ובהתגלות, וזהו מאמץ שעל פניו אמנם נושא פרי, כפי שיורחב בנספח. לעומתה נבואת האמת מתחילה במקום בו האדם רוצה להיות קשוב לה’ עצמו, בין אם ינעם לו הדבר ובין אם לא, ונכון להיות מיובש מכל לחלוחית ובלבד שלא ליזון מן השקר. כשיש מסירות כזאת, והבנה שאלקות ואמת הם היינו הך, ואין הדת מין פוזה מענינת המעשירה את החיים, וגם לא צורה של סנטימנטליות ועושר רגשות שהבורא זיכה בהם את ברואיו, נהיה הלב כלי לדבר ה’ בכל מוראו ובכל סתימותו.