שמחת סוכות

אין חג שמח יותר מסוכות, “זמן שמחתנו”. אמנם כל החגים הם “מועדים לשמחה”, אבל בחג הפסח לא כתובה בפירוש מצות השמחה בפסוקי התורה, בשבועות היא כתובה פעם אחת, ובסוכות שלש פעמים – פעם אחת בפרשת אמור “וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי’ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים”, ועוד פעמיים בפרשת ראה: “וְשָׂמַחְת בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ אַך שָׂמֵחַ”. אכן, סוכות הוא האחרון בסדר הרגלים, ולמעשה אחרון החגים בתורה (שמתחילים מפסח), וכך השמחה בו מגיעה לשיאה.

מהי השמחה בסוכות? בתורה מודגש שבשלשת הרגלים יש צד חקלאי, ובאופן פשוט השמחה מתקשרת לחג האסיף – כל עמלנו במשך השנה נאסף לבית ואנו יושבים בשלוה “תחת גפנו ותחת תאנתו”. ובממד פנימי יותר: לאחר הכפרה והטהרה ביום הכיפורים, “לפני ה’ תטהרו”, אז אפשר לשמוח, יצאנו זכאים בדין ואנו מכריזים על הניצחון (כדברי חז”ל שארבעת המינים הם סימן של “דידן נצח”). נוסיף לכך את המצוות המיוחדות שסוכות עשיר בהן, ובמיוחד בזמן המקדש – סוכה, ארבעה מינים, ניסוך המים, קרבנות רבים, מצות ערבה, מצות הקהל החביבה בשנה הזו, ושמחת בית השואבה שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו – והנה לנו שמחה עד בלי די.

שמחה וענוה

ואחרי הכל, יש בסוכות צדדים המאזנים את השמחה, לא רק ששון ושמחה פורצים גדר, ולא רק הודאה לה’ על כל הטוב שנתן לנו. משהו אחר.

הנה אנו יוצאים מביתנו הרגיל והמוגן לסוכה הרעועה, “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” – ולפי הפשט הכוונה שנזכור שהיינו במדבר ללא נחלה וללא בית, “לבלתי רום לבבם על בתיהם המלאים כל טוב, פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה” (פירוש הרשב”ם). הסוכה מצילה מגאוה, דואגת שהשמחה תהיה מחוברת לענוה. אל תהיה מלא נחת ושביעות-רצון, צא מהבית למדבר, ואפילו לגלות (ככתוב בספרים שהיציאה לסוכה היא כיציאה לגלות), ואז תפנים את הענווה, הפשטות והתלות בקב”ה, אתה חי רק בצל האמונה, “צילא דמהימנותא”.

יותר מזה מובלט בשייכות מגילת קהלת לסוכות (וגם קהילות שאינן נוהגות לקוראה בציבור, כדאי לקרוא ולעיין בה בחג). קהלת ‘מהביל’ לגמרי את כל הקניינים בעולם הזה, וכבר איננו יודעים האם יש בכלל על מה לשמוח, הרי “הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?”, ולכן “לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?”. אנו ודאי שמחים, ה’ אומר לנו לשמוח בחג, וגם ספר קהלת מעדיף לבסוף את השמחה, “וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה”, ובלבד שתהיה מחוברת ליראת ה’, “סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא”. אבל אחרי הרהוריו הנוגים והספקניים של קהלת שמחת החג נראית אחרת לגמרי.

אפילו שמחת בית השואבה, שיא-השיאים של השמחה, אינה רק ריקודי שמחה סוחפים, כפי שאולי נדמה. “חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות ואומרין לפניהם דברי תשבחות… אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו” – דברי כיבושין המעוררים לתשובה! אין זו שמחה של מוזיקה קצבית ורועשת, אלא שמחה עדינה המאפשרת דיבור פנימי ורגיש.

למעלה-למטה

החגים הם רפואת הנפש, יציאה מימי החולין שבהם אנחנו כמו חולים. בדורות האחרונים גדלה מאוד המודעות למחלות הנפש ותסביכיה (ויש שיאמרו שמי שאינו הולך לפסיכולוג הוא לא נורמאלי…), ובידינו שמות מודרניים לתחלואי הנפש השונים, והנה כל חג מתאים לרפואה מיוחדת לבעיה נפשית מסוימת.

בקיצור: מתחילים מפסח המרפא אותנו מקלאוסטרופביה, חרדה ממקומות סגורים. היינו בתוך המיצר הסגור של מצרים, כעובר בבטן אמו, וזה היה באמת מפחיד. אבל מי שהכניס אותנו למיצר מוציא אותנו ממנו ביציאת מצרים. שביעי של פסח מרפא מפרנויה, מחלת הרדיפה – רודפים אחרינו, צעקו בני ישראל, אבל התברר שאין ממה לפחד והכל ממש לטובה. חג השבועות מרפא מחרדה בכלל: מעמד הר סיני מפחיד מאד, עד שמרוב פחד ואימה פורחת נשמתנו, אבל הפחד מומתק כשהוא הופך ליראת שמים, ככתוב שתכלית המעמד היא “בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו”. ראש השנה הוא ריפוי ותיקון לשגעון-גדלות (מגלומניה), המחשבה שאני הכי-הכי, אני המלך ובכלל בראתי את העולם שסביבי. תרגע, המלך הוא ה’ ואתה יציר כפיו. יום הכיפורים מתקן את ההתנהגות הכפייתית, אובססיה, החל מ”כל נדרי” שמתיר את כל המחויבויות המיותרות, המשך בווידויים החוזרים ועד הכפרה על כל החטאים.

וחג הסוכות שלנו, הוא מתקן את המאניה-דיפרסיה (הפרעה דו-קוטבית), תנודות קיצוניות במצבי רוח, משמחה מרוממת במיוחד (היי) לעצב ודכאון. הרפואה היא בשמחה האמתית של חג הסוכות, שמחה שאינה מתעלמת מהעצב אלא מעלה אותו וכוללת אותו, שמחה עדינה הקוראת בקהלת ומהרהרת בתשו