שמע בקֹלה

“וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע”[א].

ישמעאל היה מצחק בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ויש לחשוש שמא יצחק ילמד ממנו או ייפגע מ’משחק הדמים’ (יורה חיצים ואומר “משחק אני”). בנוסף, ישמעאל טען שגם הוא יורש את אברהם וזוכה בארץ. על כן דרשה שרה אמנו להרחיק את ישמעאל מיצחק ומנחלת הארץ המובטחת[ב]. הדבר היה קשה לאברהם אבינו, “אב המון גוים” הרוצה להיטיב לכל ובמיוחד לבנו, במדת “חסד לאברהם”. אך הקב”ה ‘חתם’ על ההכרעה ה’מלכותית’ של שרה (לשון שררה) המלמדת שלעתים יש להגביל את החסד והשפע, לדעת לנקוט ב”שמאל דוחה” ולא רק ב”ימין מקרבת”.

“מעשה אבות סימן לבנים”, וכך נאמר לבני ישראל ביחס לנכרים היושבים בארץ ונוהגים כישמעאל “וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ… לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי”[ג]. התנאים לישיבת נכרים בארץ הם: א. שמירת שבע מצוות בני נח (שעיקרן איסורי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים). ב. שלא יהוו סכנה בטחונית עבורנו. ג. הכרה ברורה שארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל, היהודים הם בעלי הבית ואחרים רשאים להיות “גרי תושב”. למי שאינו עומד בתנאים אלו, הפתרון הרצוי הוא הרחקה. הרחקה זו טובה ונדרשת עבורנו, עם ישראל, והיא טובה ונדרשת גם עבור המורחקים, שכן במקום אחר יוכלו להתפתח ולהיטיב את דרכיהם.

עידוד הגירה

בתיקון המדינה, יש לפעול לעידוד הגירה לבני ישמעאל (ובני עמים אחרים) שאינם מקבלים את שלטון ישראל ואינם מתאימים למעמד של גר תושב. לדוגמה: ניתן להעניק “סל הגירה” בסיסי (כאברהם שנתן להגר וישמעאל צידה לדרך), סיוע בסידורי יציאה מהארץ וקליטה במדינות אחרות וכדו’. אכן, יש להרבות בעיקר בפעולה חיובית של “עשה טוב”, יישוב הארץ ועידוד עליה, מתוך אהבת העם והארץ, כמדת החסד של אברהם, ורק בהמשך לזה לעסוק בעידוד הגירה, פעולה של “סור מרע”, דחייה-גבורה. יהודי המגיע לארץ נקרא עולה, אך לגוי שאינו מתאים להיות בארץ דווקא היציאה מהארץ היא עליה, להגיע אל המקום המתאים עבורו, ונמצא שההגירה היא באמת לטובתו.

במושגי פנימיות התורה, עידוד הגירה שייך לספירת ההוד, בדומה למערכת החיסונית בגוף האדם הדוחה גורמים זרים הפוגעים בגוף (או הפרשת דם הנידה). לפיכך סדר הדברים הנכון בתיקון המדינה הוא: א. החלת ריבונות יהודית מלאה על כל הארץ (כנגד מדת החסד). ב. מלחמה באויב ומיגור הטרור ביד חזקה (מדת הגבורה)[ד]. ג. החלת המשפט העברי (מדת התפארת). ד. עידוד עלייה (מדת הנצח). ה. עידוד הגירה (מדת ההוד)[ה].

באמת, כל התהליך מתחילתו ועד סופו, מונע על ידי מדת החסד, ומלכות ישראל היא מלכות חסד (“חסדי דוד הנאמנים”)[ו]. גם המלחמה באויב, במדת הגבורה, היא כדי להיטיב (כמו מלחמת המלכים של אברהם איש החסד כדי להציל את לוט[ז]), וכמו שמובן היום בפשטות שמיגור הטרור בע”ה יביא שלום בארץ ורווחה לכל יושביה (גם לאוכלוסיה הערבית), וכן עידוד הגירה יביא למציאות מתוקנת ומאירה וטובה לכולם.   

נערך ע”י יוסף פלאי, לפי ספר תיקון המדינה.

[א] בראשית כא, ט-יב.

[ב] ראה רש”י לפסוקים אלו.

[ג] שמות כג, לא-לג.

[ד] עצם המלחמה היא במדת הגבורה, אך הכנעת האויב בתכלית, “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”, היא כבר במדת ההוד (הודאה והכנעה).

[ה] בלשון הקבלה: ה’ חסדים שבדעת מתפשטים בה’ קצוות מחסד עד הוד.

[ו] התפשטות החסדים בה”ק כנ”ל.

[ז] לוט הוא אחיה של שרה, וודאי היא נתנה את הכח לאברהם למלחמה זו!