"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם… וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן".
ה' לא אומר לאברהם אבינו בתחילה היכן נמצאת אותה ארץ מובטחת, אבל הוא מברך אותו בהרבה ברכות, והשיא הוא "ונברכו בך כל משפחֹת האדמה". אחר כך, בתיאור ההליכה אל הארץ, נאמר שאברהם ושרה הלכו עם "הנפש אשר עשו בחרן" ופירש רש"י "שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום".
הַבְרכת משפחות האדמה באברהם
יש קשר פנימי בין "ונברכו בך כל משפחות האדמה" ובין "ואת הנפש אשר עשו בחרן". כך מפרשים חז"ל "אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'? אמר הקב"ה לאברהם, שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך ממשפחות האדמה, רות המואביה ונעמה העמונית"[א]. כלומר, "ונברכו" הוא לשון הַבְרכה, כמו שמבריכים גפן באדמה כדי להצמיח עץ חדש. שתי בריכות-הברכות טובות – שבמקום אחר נקראו "שתי פרידות טובות"[ב] – הן רות המואביה ונעמה העמונית, שמשתיהן יוצאת מלכות בית דוד ומלך המשיח. רות המואביה היא סבתא-רבה של דוד המלך ונעמה העמונית היא אשת שלמה (היחידה מאלף נשיו שנשא לשם שמים), אמו של רחבעם, וכתוב שמשיח הוא הצאצא של שתיהן, בן דוד ושלמה[ג]. אם כן, מראשית הדרך ה' מברך את אברהם שהוא עתיד להבריך בקרבו גרים מגזע אחר שעתידים להכלל בו, ודווקא מגרים אלה יבואו משיח. כמו ש"הנפש אשר עשו בחרן" הם גרים, כך התכלית של "ונברכו בך" היא על ידי גרים.
"שית אלפי שנין הוי עלמא"
לגבי "ואת הנפש אשר עשו בחרן" מובא בגמרא[ד] "תנא דבי אליהו [ברייתא מאליהו הנביא] שית אלפי שנין הוי עלמא: שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. ומאימת הוו שני אלפים תורה? מדכתיב 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'". זהו כלל גדול החוזר כמה פעמים בחז"ל, שהעולם קיים ששת אלפים שנה. ורמז לכך: בפסוק הראשון בתורה מופיעה האות אָלֶף שש פעמים – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – רמז לששת אלפים שנה.
שני האלפים הראשונים הנקראים 'תהו' אינם עולם התהו שקדם לבריאת העולם בכלל, "והארץ היתה תהו", אלא שני האלפים הראשונים של העולם שנקראים תהו כיון שאין עדיין קשר בין הנפשות. "לא תהו בראה לשבת יצרה"[ה] – תהו הוא מצב של פירוד, כשאין דבק נפשי-פנימי המחבר בין הנפשות, וכך היה עד אברהם אבינו.
כמו ש"שני אלפים תהו" אינו כפי המובן בהשקפה ראשונה, כך יש להבין גם את המושגים שני אלפים תורה ושני אלפים משיח באופן עמוק יותר. כידוע, כבר נכנסנו עמוק-עמוק לשני אלפים של ימות משיח והוא עצמו, המשיח, עוד לא בא. עכשיו הוא זמן מסוגל לביאת המשיח, אבל "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ו"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו הוא החריבו"[ו], אנחנו אשמים שלא בא משיח. אם כן, צריך להבין מהם "שני אלפים משיח".
תורה במשמעות של קירוב רחוקים
גם ב"שני אלפים תורה" יש קושי. וכי אחר כך נגמרת התורה? הרי אלפים שנות תורה הסתיימו כבר כמעט לפני אלפים שנה, וכי התורה נגמרת? חס ושלום, התורה נצחית. צריך להבין את כל המאמר יותר לעומק, והמפתח הוא ב"הנפש אשר עשו בחרן".
כאמור, חז"ל אומרים ששני אלפים תורה התחילו מ"הנפש אשר עשו בחרן". אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאת העולם (כפי שעולה מהפסוקים), והתחלת שני אלפים תורה היא בהיותו בן 52 שנה (בכלל, יש נשמות גדולות שחיו בסך-הכל 52 שנה, כשמואל הרמתי ושלמה המלך). כלומר, כשאברהם היה בן 52, בן שנים[ז], הוא התחיל לגייר גרים, לקרב את נשמות אומות העולם לאמונה בה' אחד, ללכת בדרך ה', לעשות צדקה ומשפט. אם כן, זהו הגדר של זמן התורה לעומת תקופת התהו שלפניו וימות המשיח שאחריו. מאותו רגע שאברהם התחיל לגייר גרים, כאשר ה' התחיל לסייע לו ב"ונברכו בך", להבריך בתוכו נשמות שהיו במקום אחר, במקום חיצוני, ולהכניס אותם כביכול בתוך הלב של אברהם אבינו, לקחת את הענף הרחוק ולהשתיל בלב של אברהם ('השתלת לב'), באותו רגע מתחילים שני אלפים תורה.
זהו דבר מאד יסודי: התורה מתחילה ממסירות הנפש של אברהם אבינו לקרב נשמות תחת כנפי השכינה, ולפי הפשט מדובר בנשמות של לא-יהודים. זה הגדר של תורה! לפי זה יש משהו בתורה שיותר נעלה אפילו מימות המשיח (כמו שיתבאר בהמשך).
איך ההסבר הזה מתיישב עם הפשט של המושג "תורה"? ידוע שהפשט של תורה הוא לשון הוראה, ללמד (כמו שהרבי מביא פעמים רבות, בשם הרד"ק). זה בדיוק מה שאומרים כאן חז"ל שעצם הגדר של תורה הוא הוא ללמד לאחרים. לא רק ללמוד לעצמך, לקיים לעצמך, להיות צדיק. היו צדיקים גם לפני אברהם אבינו, אבל הם היו בבחינת תהו. כשאתה לעצמך, כשכל אחד עולה בדרגות רוחניות, זה עולם התהו. כאשר אברהם מגייר גרים – לזה קוראים תורה.
"ימות המשיח" – בלשון סגי נהור
כעת נעבור לשני אלפים ימות משיח. אלפים שנות תורה מסתיימות בקירוב 150 שנה לאחר החורבן, כאשר ירדנו עמוק עמוק לתוך הגלות… דוקא כשירדנו עמוק לגלות זה נקרא ששייך למשיח, וכבר עברו רובם של אלפים שנות משיח! מה הכוונה?
אפשר לפרש שחז"ל רמזו לכך שזו תקופה שאין בה גרים, כמו מאמר חז"ל שאין מקבלים גרים לימות המשיח[ח]. עצם הגלות הוא שאין לעם ישראל השפעה על אומות העולם (כמו שאמר הרבי פעמים רבות). רק הגוף נמצא בגלות, אבל מצד הנשמה אנחנו בסד., אז מה הבעיה? כשאנו נתונים בשעבוד אין לנו יכולת להשפיע, הידים שלנו כבולות. לפעמים הדבר כרוך גם בסכנת נפשות – ברוב המדינות בעולם, עד לפני הזמן האחרון ממש, גיור היה סכנת נפשות ממש (וידועים הרבה סיפורים בזה, גם מגדולי ישראל וגם מגדולי החסידים, שמסרו את נפשם לגייר איזה גר שרצה להתקרב).
בימות המשיח עצמם, לעתיד לבוא, אזי אין גרים למעליותא: אז יתקיים "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[ט] וכולם יודו בה' אחד, כולם יהודים. אבל ב"אלפיים שנות משיח" שבזמן הגלות, אז העובדה שאין גרים היא לגריעותא. עכשיו צריכים להיות גרים כדי להביא את המשיח – כמו שכתוב שמשיח לא יבוא עד שכל מי שצריך להתגייר יתגייר. כעת חבל מאד שאין גרים. לא נותנים לנו מצד העולם, וגם אין לנו את הכח הנפשי. זה "ימות המשיח" בלשון סגי נהור, שהתחילו כאשר נגמרו אלפיים שנות תורה.
רוצים משיח באמת, משיח עם תורה
מה כל זה אומר לנו היום? המסך האפל שאי אפשר לגשת לאומות העולם ירד, ברוך ה'. זה מסימני הגאולה שיש ליהודי את האפשרות, לפחות בחיצוניות, לגשת לאומות העולם ולפרסם אלקות. אנחנו יכולים לחזור להיות כמו אברהם אבינו, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". זה נקרא תורה, לא ימות המשיח. כעת, בסוף אלפיים ימות המשיח, צריך לחזור לתקופה של תורה, ולפי מה שקראנו עכשיו, התורה מתחילה בכך שמקרבים גוים ליהדות. זו תחילת התורה, "הנפש אשר עשו בחרן", כאשר אברהם היה בן בן שנים – גם מלשון הבנה, יש לו את התבונה איך לפרסם אלקות בעולם ולקרב את כולם.
אם כן, היום עלינו לחזור לשלב התורה, ל"הנפש אשר עשו בחרן". זו תורת המשיח עליה נאמר "תורה חדשה מאתי תצא"[י] – התורה שעלינו להפיץ לכל אומות העולם. מתוך זה יבוא המשיח האמתי, ואז יבואו ימות המשיח באמת, לא ימות המשיח של אלפים שנה שכבר עברו ו"אותֹתינו לא ראינו"[יא].
מוסר ההשכל הוא "ונברכו בך". בכל פעם שאומרים "ברוך אתה" – וצריך לברך את ה' מאה פעמים בכל יום[יב] – יש לכוון שאנו רוצים להבריך את ה' בתוכנו, וגם להבריך אינו-יהודי ביהדות. כך אנו חוזרים ל"הנפש אשר עשו בחרן", מיד מתחיל שלב התורה, וממילא מתחילה "תורה חדשה מאתי תצא" ומשיח בא במהרה בימינו.
[ב] בבא קמא לח, ב.
[ג] "מזרע דוד ושלמה" – ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שסב. הקדמת הרמב"ם לפרק חלק.
לגבי יחוס המשיח מנעמה העמונית: בראשית רבתי עה"פ "ונחיה מאבינו זרע" (יט, לב) – "זה מלך המשיח שבא משתיהן, דוד בא מרות המואביה ורחבעם מנעמה העמונית ומלך המשיח מבני בניהם". של"ה פרשת לך לך. וראה זוהר ח"א קי, ב, דרך אמת וניצוצי אורות שם ואכמ"ל.
[ד] ע"ז ט, א.
[ה] ישעיה מה, יח.
[ו] ירושלמי יומא פ"א ה"א.
[ז] ורמז מובהק: הנפש אשר עשו בחרן ועוד שני אלפים תורה = בן ברבוע. ועוד ראוי לחשב במספר קטן, כמבואר ש"הנפש אשר עשו בחרן" היה בבחינת קטנות, "אחות לנו קטנה", בחינת "אהבת עולם" (ראה שפת אמת פרשת לך לך שנת תרס"ה): הנפש אשר עשו בחרן במ"ק = 60, ממוצע כל תבה = 15. וכן אברם שרי במ"ק = 15 (כאשר אברם = 9, 3 ברבוע. שרי = 6, 3 במשולש), אברם מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים.
[ח] יבמות כד, ב.
[ט] זכריה יג, ב.
[י] ויקרא רבה יג, ג.
[יא] תהלים עד, ט.
[יב] מנחות מג, ב. שו"ע או"ח מו, ג.