שנת הקהל

השנה הבאה עלינו לטובה, שנת תשע"ו, היא "מוצאי שביעית", אחרי שנת השמיטה, ובה יש מצוה מיוחדת – מצות "הקהל" בחג הסוכות: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף"… אמנם בפשטות 'הקהל' הוא אירוע חד-פעמי, אבל הרבי מליובאוויטש הדגיש שכל השנה נקראת "שנת הקהל" וצריך כל השנה להקהיל קהילות.

קהל, עדה, ישראל

יש שלשה מושגים: "עדת ישראל", "קהל ישראל" ו"עם ישראל". "עדת ישראל" הוא כינוי שמכוון במיוחד לבעלי הדעה, אלו שיש להם "גדלות מוחין", עדה אותיות דעה. "קהל ישראל" מכוון יותר לעולם הרגש, המדות, אהבה ורחמים וכו'. ואילו "עם ישראל" מכוון לכוחות המעשיים בפועל, מה שקורה ברחוב, "עמך ישראל" שצריך להגיע לכולם (שלשת אלה הם כנגד הספירות דעת, תפארת, יסוד – "קו האמצעי" של מערכת הספירות). ורמז נאה: שלשת המושגים, עדה קהל עם שוים חי ברבוע, עם ישראל חי!

אם כן, בשנת "הקהל" הדגש אינו על הדעת אלא על הלב. אלא שהקהל צריך לקבל מהעדה, ראשי העדה ועיני העדה – כמו בהתכנסות של הקהל שכולם שומעים את התורה מהמלך. אבל הדגש הוא לא על ההבנה אלא על עצם המעמד, כדברי הרמב"ם: "וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו. שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל". כמובן, המטרה היא שהמעמד המרגש ישפיע על כל עם ישראל (גם אלו שמסיבה מסוימת לא הגיעו). זו הדרך המתאימה לכל הכינוסים של הקהל בשנה הזו.

כתוב בגמרא "במוצאי שביעית בן דוד בא". אפשר להסביר שהמשיח בא בשנה זו בזכות העניין של הקהל: אם עושים הרבה קהילות, יש אנרגיה של קדושה שמחלחלת ומפעפעת עד שמגיעה לכל העם (מה"קהל" ל"עם"). בזכות "המתנדבים בעם" כל העם מתעורר ואז באה הגאולה, בן דוד בא.

התגברות החשק לאדמה

יש טעם יפה למצות הקהל דוקא במוצאי שביעית. שנה שלמה היה אסור לעבוד את האדמה, ומיד בסיום השנה מתעוררת מחדש אהבת ארץ ישראל, החשק לקשר ממשי של עבודת האדמה בארץ. הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל דומה לזיווג איש ואשה, "יבעלוך בניך" – שנת השמיטה היא כמו הזמן שלאיש ולאשה אסור להיות ביחד על פי ההלכה, ומוצאי שביעית הוא כמו ליל טבילה, חוזרים להיות יחד.

אמנם מדברי חז"ל עולה שיש להזהר לא להפריז באהבת האדמה. "שלשה הן שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בם תועלת, ואלו הן, קין 'עובד אדמה', נח 'איש האדמה', עוזיהו 'כי אֹהב אדמה היה'" (ב"ר כב, ג). והרמז: נח [חן] = "אֹהב אדמה" (בחלוקה מדויקת, ח = אֹהב. נ = אדמה).  דבר זה נכון אפילו בארץ ישראל, שהרי המלך עוזיהו אהב את אדמת הארץ.

במוצאי שביעית יש מצד אחד השתוקקות חיובית לחזור לעבוד באדמת הארץ, אך מצד שני צריך לאזן את הרגש של הקשר לאדמה, שלא להיות "להוטים אחר האדמה". זהו הטעם הפשוט למצות הקהל: להתנתק מעט מהאדמה שרק לפני שבועיים חזרנו לעבודתה. אמנם בכל שנה יש מצוה לעלות לרגל בחג הסוכות, אבל עכשיו כולם צריכים לעלות, "האנשים הנשים והטף", אף אחד לא נשאר בבית, למרות שהעבודה רבה בשדה ובכרם. כולם עולים להיות יחד עם המלך ולקבל את התורה מחדש "כנתינתה מסיני".

מהתורה לאדמה

התורה מאד רוצה שנאהב את האדמה, אך רוצה שקודם כל נקשר זאת לעם ישראל ולקבלת התורה מחדש. קודם נעשה הקהל, נשמע מפי המלך את התורה, נקבל את התורה בשמחה ב"זמן שמחתנו" – שיא השמחה. ואז, אחרי סוכות נחזור הביתה, "ויעקב הלך לדרכו", ונתחיל לשים את הידים באדמה. אז ה-חן של "אהב אדמה" יהיה 'חן אמת' (ולא "שקר החן"), "אין אמת אלא תורה", ואז "אמת מארץ תצמח" – הישועה והמשיח צומחים מהאדמה, "צמח שמו ומתחתיו יצמח", מתוך אהבת האדמה של היהודים.

כדאי במשך שנת 'הקהל' לעשות מבצע "אוהב אדמה" עם 'חן אמת'. להתחיל מקבלת התורה בהקהל, בקהל רב, ולחבר את זה לעבודת האדמה בפועל ממש בארץ ישראל, שבכל מקום תהיה איזו גינה שאפשר לעבוד בה. כך מחברים את ה"קהל" ל"עם". יהי רצון שנזכה עוד השנה לקיים את מצות הקהל כפשוטה, לשמוע את התורה מפי מלך המשיח בבית המקדש השלישי.

—

משיעור י"ב מנחם אב תשע"ה