תורה ברצון

הפצת התורה לאומות (‘המהפכה הרביעית’) מתחילה עם כיבוש הארץ, כאשר יהושע בן נון כותב את התורה על האבנים בהר עיבל בשבעים לשון – הזמנה לכל האומות להתקרב לדרך האמת. מאוחר יותר, בסיום גלות בבל, יש מנהיג נוסף השולט בשבעים לשון – מרדכי הצדיק, שנקרא גם פתחיה משום שפתח את פיו בשבעים לשון.

ליהושע ומרדכי מכנה משותף נוסף – יהושע הוא הלוחם הראשון בעמלק, במצוות משה רבינו, ומרדכי הוא הלוחם האחרון בעמלק (עד דורו של משיח). לכאורה, הפצת התורה לכל העולם ומלחמת עמלק הן שני הפכים – אוניברסליות לעומת ‘לאומנות’ ואפילו ‘גזענות’. אך אליבא דאמת הא בהא תליא – מלחמת עמלק בישראל היא קודם כל כנגד השפעתם בעולם. עמלק, המחדיר ספק וקרירות אפילו בישראל, ודאי מקרר את כל האומות ביחס למסרים של עם ישראל. הוא טוען שאולי יש לנו מסרים שמימיים, אווריריים, אך אין להם מקום על הארץ – בהתנהלות הארצית של הפוליטיקה העולמית. כדי שהמסר שלנו יגיע לכל האומות עלינו להכחיד את עמלק, הספקן, המקרר והלועג. על כך המלחמה. והראיה – כשעמלק מקבל את השפעת ישראל, בגיור לגווניו, שוב אין מצוה להשמידו. עמלק שנכנע לתורת ישראל חדל מלהיות עמלק.

בפרטות, מהו היחס בין יהושע למרדכי? יהושע בן נון כותב את התורה בשבעים לשון – הוא מפיץ לאומות תורה שבכתב. מרדכי-פתחיה פותח את פיו בשבעים לשון – הוא מפיץ לאומות תורה שבעל פה. מה מתחדש בדורו של מרדכי שמאפשר את ה’קפיצה’ בהפצה? המדרש אומר שדורם של משה ויהושע קבל ברצון את התורה שבכתב, אך ביחס לתורה שבעל פה הקב”ה “כפה עליהם הר כגיגית”. אכן, בדורו של מרדכי חזרנו וקבלנו ברצון גם אם התורה שבעל פה (“הדור קבלוה בימי אחשורוש”). פורים הוא נקודת המעבר בין תקופת התורה שבכתב, ניסי התנ”ך, לתקופת התורה שבעל פה, שהחלה לשגשג מימי בית שני.

עולה מכאן כי לאומות העולם אנו יכולים להפיץ רק את מה שקבלנו ברצון. עם ישראל מומחה בקבלת-עול, ויכול לקיים את התורה גם בכפיה, אך כאור לגוים אפשר להפיץ רק את מה שמתיישב על הלב באופן פנימי. כנגד מה שמצוי אצלנו בכפיה, ביחס של ‘אחור’, יכול לטעון עמלק שהדברים זרים ואינם שייכים לעולם, אך ברגע שמתגלה הצד הפנימי – יחס של רצון ו’פנים’ – שוב אין לו כל אחיזה. ניתן לטעות ולחשוב שכלפי חוץ ניתן להפיץ רק את חיצוניות התורה, ‘המכנה המשותף’ הרחב ביותר, בעוד הפן הפנימי-האישי של התורה שייך לישראל לבדם. אך ההפך הוא הנכון – רק מתוך הפנימה שבפנימה ניתן להגיע עד לחוצה שבחוצה. לכן, ככל שמתגלים ממדים פנימיים יותר של התורה גובר הדחף להתגבר על כל ספק וכפירה ולהפיץ את התורה לעולם כולו.

[מבוסס על התוועדות פורים תשפ”ב (ח”ב) – נדפס בגליון שמיני תשפ”ב.]