אַבְרָהָם אֹהֲבִי

שָׁלוֹם יְלָדִים!

יָצָא לָכֶם פַּעַם לִהְיוֹת אֶחָד מוּל כֻּלָּם? שֶׁכָּל הַכִּתָּה רוֹצָה לְשַׂחֵק בַּהַפְסָקָה כַּדּוּרֶגֶל וְרַק אַתָּה מִתְעַקֵּשׁ עַל ‘חֲבוּשִׁים’?

אַבְרָהָם, אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן, הִתְחִיל כָּךְ אֶת דַּרְכּוֹ. הוּא הָיָה הַמַּאֲמִין הָרִאשׁוֹן. לְבַד, נֶגֶד הַזֶּרֶם, מוּל כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאַנְשֵׁי אַרְצוֹ, מִבְּלִי לַחֲשֹׁשׁ מָה יֹאמְרוּ עָלָיו, הוּא מְפַרְסֵם בָּעוֹלָם אֶת הָאֱמוּנָה בַּה’. אֱמוּנָתוֹ בַּה’ חֲזָקָה עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁבְּגִיל לֹא צָעִיר בִּכְלָל הוּא קָם וְעוֹזֵב אֶת כָּל הַמֻּכָּר בִּסְבִיבָתוֹ וְהוֹלֵךְ בְּצִוּוּי ה’ אֶל הַלֹּא-נוֹדַע – “אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”. לָלֶכֶת אַחֲרֵי מִישֶׁהוּ בְּלִי לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת, וְגַם אִם אֲנִי לֹא בְּדִיּוּק מֵבִין עַד הַסּוֹף – זוֹ מִדַּת הָאֱמוּנָה.

זוֹ הַסִּבָּה שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ מְכֻנֶּה “רֹאשׁ כָּל הַמַּאֲמִינִים”.

מָה מַרְגִּישׁ אַבְרָהָם בְּלִבּוֹ? מִדָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ הִיא אַהֲבָה גְּדוֹלָה וּבְתוֹכָהּ מוֹפִיעָה הָאֱמוּנָה הָעֲצוּמָה שֶׁלּוֹ. הוּא יוֹדֵעַ כַּמָּה טוֹב ה’ וּמַרְגִּישׁ בְּלִבּוֹ עַד כַּמָּה הוּא אוֹהֵב אֶת הָעוֹלָם שֶׁבָּרָא וּמַעֲנִיק לוֹ עַד בְּלִי גְּבוּל. אֶת הָאַהֲבָה הַזּוֹ מַעֲבִיר אַבְרָהָם אָבִינוּ הָלְאָה. הוּא אוֹהֵב אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם וְרוֹצֶה תָּמִיד לָתֵת לָהֶם אֶת הֲכִי טוֹב שֶׁאֶפְשָׁר. נוּ, וּמַהִי הַמַּתָּנָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁאֶפְשָׁר לְהַעֲנִיק? כַּמּוּבָן, אֶת הָאֱמוּנָה בַּה’ וְאֶת הָאַהֲבָה אֵלָיו.

זוֹ הַסִּבָּה שֶׁה’ מְכַנֶּה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ “אַבְרָהָם אֹהֲבִי”.

“הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה”

אַבְרָהָם הַמַּאֲמִין מַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְשָׁם ה’ מְבַשֵּׂר לוֹ כִּי זוֹ הָאָרֶץ עָלֶיהָ דֻּבַּר – “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת”. אֲבָל אַבְרָהָם לֹא עוֹצֵר. אַבְרָהָם אָבִינוּ אַף פַּעַם לֹא עוֹצֵר, הוּא תָּמִיד מִתְקַדֵּם. לְאָן? לְשׁוֹן הַפָּסוּק הִיא “וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה”. ‘נֶגֶב’ הוּא כִּנּוּי לְצַד דָּרוֹם, וְהַכַּוָּנָה הַפְּשׁוּטָה הִיא שֶׁמַּסָּעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִמְשִׁיךְ לְכִוּוּן דְּרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מֵהָעִיר שְׁכֶם לְבֵית אֵל וּמִשָּׁם לְאֶרֶץ מִצְרַיִם.

זֶהוּ הַפֵּרוּשׁ הַפָּשׁוּט, אֲבָל אָנוּ יוֹדְעִים כִּי בְּכָל דִּבּוּר וְאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה צְפוּנִים סוֹדוֹת עֲמֻקִּים. בְּתוֹרַת הַחֲסִידוּת מֻסְבָּר, שֶׁהַהֲלִיכָה שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ דָּרוֹמָה הִיא בְּעֶצֶם הַמַּאֲמַצִּים וְהַהִתְקַדְּמוּת שֶׁלּוֹ, מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, “הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ”, בַּעֲבוֹדַת ה’. וּמַהִי הָעֲבוֹדָה הַמְּיֻחֶדֶת לוֹ? כַּמּוּבָן, מִדַּת הָאַהֲבָה!

אֵיךְ אֲנִי יוֹדֵעַ? כִּי יָמִין תָּמִיד קְשׁוּרָה עִם אַהֲבָה וְחֶסֶד. אֶת מַעֲשֵׂי הַצְּדָקָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּיָמִין. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְחַבֵּק אֶת הֶחָבֵר אֲנִי עוֹשֶׂה זֹאת בְּאֶמְצָעוּת יָדִי הַיְּמָנִית – אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתָהּ לְעֶבְרוֹ, אוֹסֵף אוֹתוֹ וּמְקָרְבוֹ אֶל גּוּפִי. “שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת”. וּמָה הַקֶּשֶׁר בֵּין הַיָּמִין לְכִוּוּן דָּרוֹם? כַּאֲשֶׁר אֲנִי עוֹמֵד עִם הַפָּנִים קָדִימָה, לְכִוּוּן מִזְרָח [בַּתּוֹרָה מְכֻנֶּה הַמִּזְרָח בַּשֵּׁם “קֶדֶם”], תָּמִיד אֶמְצָא אֶת הַדָּרוֹם לִימִינִי.

אִם כֵּן, אַהֲבָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אֶת ה’ הוֹלֶכֶת וּמִתְחַזֶּקֶת, הוֹלֶכֶת וּמַעֲמִיקָה.

אֲנַחְנוּ, בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם, רוֹצִים לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ וּלְהַעֲמִיק אֶת הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ לַה’ יִתְבָּרַךְ. לְשֵׁם כָּךְ נִתְבּוֹנֵן בַּצִּוּוּי עַל אַהֲבַת ה’, הַמּוֹפִיעַ בַּתּוֹרָה בְּשָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת: “בְּכָל לְבָבְךָ”, “בְּכָל נַפְשְׁךָ”, “בְּכָל מְאֹדֶךָ”.

בְּכָל לְבָבְךָ

 יֵשׁ לִי שְׁתֵּי אָזְנַיִם וּשְׁתֵּי עֵינַיִם. גַּם יָדַיִם וְרַגְלַיִם יֵשׁ לִי שְׁתַּיִם. אֲבָל לֵב יֵשׁ לִי רַק אֶחָד. אָז לָמָּה כָּתוּב שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱהֹב אֶת ה’ עִם כָּל הַלְּבָבוֹת שֶׁלִּי – “בְּכָל לְבָבְךָ”? לָמָּה לֹא כָּתוּב ‘בְּכָל לִבְּךָ’ אוֹ ‘מִכָּל לִבְּךָ’?

חֲזַ”ל מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ כִּי אֶת ה’ יֵשׁ לֶאֱהֹב עִם שְׁנֵי הַיְּצָרִים הַשּׁוֹכְנִים בְּתוֹךְ הַלֵּב – הַיֵּצֶר הַטּוֹב וְהַיֵּצֶר הָרַע. לֶאֱהֹב אֶת ה’ עִם הַיֵּצֶר הַטּוֹב – אֲנִי מֵבִין. יֵשׁ לִי חֵשֶׁק לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים, לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לַעֲזֹר לְחָבֵר, וְעָלַי לְהַגְבִּיר אֶת הַחֵשֶׁק הַזֶּה וְלִפְעֹל מִכֹּחוֹ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר, עִם כָּל הַלֵּב. אֲבָל מָה הַכַּוָּנָה שֶׁעָלַי לַעֲבֹד אֶת ה’ גַּם עִם… הַיֵּצֶר הָרַע?! הוּא הֲרֵי מְנַסֶּה תָּמִיד לְהַפְרִיעַ לִי!

לֶאֱהֹב אֶת ה’ עִם הַיֵּצֶר הָרַע פֵּרוּשׁוֹ לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו וּלְנַצֵּחַ אוֹתוֹ. בְּכָל פַּעַם שֶׁמַּגִּיעַ הַיֵּצֶר וּמְנַסֶּה לְהָסִיט אוֹתִי מֵהַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה וְהַטּוֹבָה זֶה סִימָן שֶׁה’ נוֹתֵן לִי בְּרֶגַע זֶה כֹּחַ לִגְבֹּר עָלָיו. “מָה הוּא עוֹמֵד פֹּה בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ? לָמָּה הוּא חוֹסֵם אוֹתִי וּמַפְרִיעַ?”. זוֹ הַהַרְגָּשָׁה בַּלֵּב שֶׁלִּי כַּאֲשֶׁר אֲנִי נִתְקָל בּוֹ, וְאָז אֲנִי מְגַלֶּה כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אֶת ה’ עִם הַיֵּצֶר הָרַע, עִם הַדְּחִיָּה שֶׁלִּי אוֹתוֹ.

בְּכָל נַפְשְׁךָ

כַּאֲשֶׁר אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה אוֹ מִתְגַּבֵּר וְלֹא טוֹעֵם מַמְתָּק שֶׁאֵין עָלָיו כַּשְׁרוּת מְהֻדֶּרֶת אֲנִי אוֹהֵב אֶת ה’ מִכָּל הַלֵּב, וְזוֹ מַדְרֵגָה גְּדוֹלָה וַחֲשׁוּבָה, אֲבָל יֵשׁ אַהֲבָה לַה’ הַרְבֵּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה. מַהוּ הַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר לָאָדָם? הַחַיִּים שֶׁלּוֹ. וּמָה יוֹתֵר יָקָר מֵהַחַיִּים? ה’ עַצְמוֹ. יְהוּדִי מוּכָן בְּכָל רֶגַע לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, מִשּׁוּם שֶׁאֵת ה’ הוּא אוֹהֵב יוֹתֵר בְּכָל דָּבָר אַחֵר.

נָכוֹן, לֹא כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הִתְבַּקֵּשׁ לְהַחְלִיט הַאִם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפֶסֶל אוֹ לִקְפֹּץ לָאֵשׁ וּלְהִשָּׂרֵף. אֵלּוּ מִקְרִים הַשְּׁמוּרִים לַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וְלִזְמַנִּים מְיֻחָדִים, כְּמוֹ אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ אוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וּמַסְרֵקוֹת הַבַּרְזֶל, אֲבָל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יָכוֹל לְקַבֵּל מֵהֶם הַשְׁרָאָה וְחֵשֶׁק לֶאֱהֹב אֶת ה’. אִם אֶפְשָׁר לְוַתֵּר עַל הַחַיִּים לְמַעַן ה’, לֹא אֲוַתֵּר עַל הַמַּמְתָּק לְמַעֲנוֹ?

בְּכָל מְאֹדֶךָ

הַאִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְוַתֵּר עַל הַחַיִּים וְלִמְסֹר אוֹתָם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם? מָה כְּבָר יָכוֹל לִהְיוֹת גָּדוֹל יוֹתֵר? הָיִיתִי חוֹשֵׁב שֶׁאֵין, אֲבָל בַּפָּסוּק שֶׁלָּנוּ מוֹפִיעָה מַדְרֵגָה נוֹסֶפֶת שֶׁל אַהֲבָה לַה’ – “בְּכָל מְאֹדֶךָ”. מָה הַכַּוָּנָה שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱהֹב אֶת ה’ עִם כָּל הַ’מְּאֹד’ שֶׁלִּי?

‘מְאֹד’ פֵּרוּשׁוֹ לֹא רַק כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי, אֶלָּא גַּם כָּל מָה שֶׁיִּהְיֶה לִי. לֶאֱהֹב אֶת ה’ עִם הַ’מְּאֹד’ שֶׁלִּי הַכַּוָּנָה לִהְיוֹת מוּכָן לַעֲשׂוֹת עֲבוּרוֹ כָּל מָה שֶׁאֶתְבַּקֵּשׁ וּלְהַמְשִׁיךְ לִדְבֹּק בּוֹ גַּם אִם יִקְרֶה לִי מָה שֶׁיִּקְרֶה. אֵין לִי שׁוּם מֻשָּׂג מָה בְּדִיּוּק, אֲבָל אֲנִי מוּכָן לְהַכֹּל. אֲנִי הוֹלֵךְ לִחְיוֹת עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם!

מִסְתַּבֵּר שֶׁלִּחְיוֹת כָּךְ קָשֶׁה לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר לָמוּת. רַבִּי עֲקִיבָא חִכָּה כָּל יָמָיו לְהַגִּיעַ לָרֶגַע הַגָּדוֹל בּוֹ יוּכַל לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ וְלָמוּת עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וְכָךְ הָיָה, הוּא לִמֵּד וְהֵפִיץ תּוֹרָה עַד שֶׁנֶּאֱסַר וְנִרְצַח בְּאַכְזָרִיּוּת, תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהוּא קוֹרֵא אֶת הַקְּרִיאָה הַנִּצְחִית “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹקֵינוּ ה’ אֶחָד”. אֲבָל לְאַבְרָהָם אָבִינוּ הָיְתָה דֶּרֶךְ שׁוֹנָה, הוּא כְּלָל לֹא יִחֵל לָרֶגַע הַזֶּה. כַּמּוּבָן, הוּא הָיָה מוּכָן לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ בְּכָל רֶגַע, אֲבָל לֹא עַל כָּךְ הָיְתָה נְתוּנָה דַּעְתּוֹ. מָה שֶׁהִטְרִיד אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ הוּא הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ אוּכַל לְפַרְסֵם אֶת שֵׁם ה’ בָּעוֹלָם? מָה עוֹד עָלַי לַעֲשׂוֹת לְשֵׁם כָּךְ?

שֶׁנִּזְכֶּה לֶאֱהֹב אֶת ה’ בְּלִי גְּבוּל וּבְכָל הַ’מְּאֹד’!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי