מכון גל עינירבי ברוך ממז'יבוז' | מסירות נפש אמיתית
ב"ה
רבי ברוך ממז'יבוז' נולד בשנת תקי"ג לרבי יחיאל מיכל אשכנזי ולאדל, בתו היחידה של הבעל שם טוב. שלש שנים גדל אצל סבו, ולאחר מכן נתחנך אצל המגיד ממעזריטש, רבי יעקב יוסף מפולנאה ורבי פנחס מקוריץ. כן למד מרבי זאב קיציס, בעת שבתו באוסטראה. נשא לאשה את בתו של אחד מעשירי אוסטראה, רבי טוביה קצקש. כל זמן שהיו רבותיו בחיים לא רצה לנהוג באדמו"רות, אך בשנת תק"ם התקבל לאדמו"ר בעיירה טולצ'ין, עיר מגורי אביו, ומשם הנהיג את חצרו. בשנת תקמ"ח עבר למז'יבוז', אך המשיך מדי פעם להגיע לטולצ'ין, ובחודשי הקיץ היה מתגורר רק שם. רבי ברוך נודע כתקיף וקפדן. המליץ על עצמו את מאמר הזהר מתפילת 'בריך שמיה', "ולהוי אנא פקידא בגו צדיקיא" – "שאהיה אני פקיד ושליט בין הצדיקים". נטמן באֹהל סבו הבעש"ט במז'יבוז'.
בשנת תר"ג נקראה על־ידי ממשלת רוסיה ועידת רבנים לפטרבורג, לדון על כמה ענינים הנוגעים לחיים הדתיים של היהודים. נבחרו לועידה: אדמו"ר בעל צמח צדק מליובאוויטש ז"ל, הגאון רבי יצחק מוולוזין ז"ל, הגביר רבי ישראל הילפרין ז"ל מברדיטשוב, ומר בצלאל שטרן ז"ל, מנהל בית־הספר באודסה.
כשבעל צמח צדק שב מנסיעתו הביתה לליובאוויטש, שמע שהחסידים אומרים עליו שמסר נפשו בפטרבורג בעד כלל ישראל. בכה האדמו"ר בכי רב, ואמר: אוי לו למי שהעולם טועים בו! ואחרי־כן הוסיף האדמו"ר ואמר: וכי זוהי מסירת נפש, כשאדם מוסר את נפשו בעד כלל ישראל, ועוד יש לו פניה שבשביל כך יגדל שכרו לעולם הבא? בזה אין שום רבותא! מסירת נפש אמתית היא כזו ששמעתי על הרב הקדוש רבי ברוך ממז'יבוז' ז"ל, שמסר את נפשו ואת העולם הבא שלו בשביל אדם אחד מישראל, יתרה מזו: לא בשביל חייו של אותו איש, רק בעבור הצלת ממונו בלבד!
וסיפר בעל צמח צדק להחסידים על מסירת הנפש של רבי ברוך ממז'יבוז': מעשה שהיה כך היה, אישׁ אחד, ממקורביו של רבי ברוך, חסיד וירא שמים, היה סוחר ביין, ודרכו היה להוביל יין לערים רחוקות. והסוחר הזה לא היה לו בעצמו סכום כסף במחיר היין, אך מפני שהיה מוחזק לאישׁ ישר ונאמן היו סוחרי היין הגדולים נותנים לו סחורה בהקפה. פעם אחת, בעת שהיה בדרך במלון, נתעורר בו פתאום הרהור תשובה על איזה ענין שלא תִקן כראוי, ומרוב התעוררותו לתשובה נכונה עזב את העגלות עם היין במלון והלך למז'יבוז'.
ויהי כאשר בא אל הרב הקדוש, שאל אותו הרב על עסקו ומסחרו, והאיש ספר לו את כל הנעשה עמו. כששמע רבי ברוך שעזב במלון את היין הפקר, התחיל לבזות אותו ולגעור בו: שוטה שכמותך, איך זה מלאך לבך להפקיר ממון של אחרים על לא דבר?!
זה היה בערב שבת סמוך למנחה. אחרי־כן, בליל שבת, בשעת הסעדה, וכן למחרתו, חרף וגדף אותו שוב בכל מיני חרפות וזלזולים, וביישו ברבים בפני כל המסובים שהיו שם. נתארח אז אצל רבי ברוך מחותנו, הרב הצדיק רבי אברהם מחמלניק ז"ל, ולא יכל רבי אברהם להתאפק, בראותו את הבזיונות הגדולים של האיש, ופנה אל רבי ברוך בשאלה: מחותן! מה יעשה במאמר הגמרא (סנהדרין קז, א): "כל המלבין פני חברו ברבים…"?
השיב לו רבי ברוך:
כלום אינני יודע שהמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא? אבל אני הפקרתי את העולם הבא שלי כדי לעשׂות טובה לאיש הזה, כי הגוים, בעלי העגלות שלו, התיעצו ביניהם לגנוב את כל היין שלו ולגרום לו היזק רב, אלא שהצער והיסורים שסבל האיש מהחרופים והגדופים שלי הצילו אותו, כי הוחלף לו צער ההפסד בצער הבזיון.
זוהי, סיים בעל צמח צדק את דבריו, מסירת נפש אמיתית: למסור את העולם הבא בעד הצלת ממונו של איש אחד מישראל!
[סיפורי חסידים, תורה]
רבי ברוך הסתיר תמיד את כוונותיו הרחומות מאחורי מעטה של רוגז, ואף מסופר כי כאשר נפטר, הייתה אצבעו הקדושה מונחת על ספר הזוהר הקדוש – במילים "אית רוגזא לעילא דאיקרי ברוך".
בתניא, בשער היחוד והאמונה, מוסבר כי עיקר מדת הרחמים של הקב"ה מתגלית על ידי אותות ומופתים שפועלים הצדיקים, והאותות והמופתים הכתובים בתורה. הדבר אמור כמובן על "קללותיו" הברוכות של רבי ברוך, אך גם על הנִסים ה"מרים" שבתורה ובנביאים, כדוגמת עצירת הגשמים על ידי אליהו. כיצד ניתן להבין זאת?
בניגוד לעושי נִסים שאינם מצד הקדושה, כבלעם הרשע ודומיו, הצדיקים פועלים ישועות בתפילה (המכונה בארמית "רחמי") או בתורה (השייכת לתפארת, מדת הרחמים). משום כך, בתוך הדין עצמו מסתתרת המתקה: לעִתים גלויה יותר, ולעיתים נסתרת. מסופר במדרש, כי כאשר עצר יהושע בן נון את השמש בשמים, ואמר לה: "שמש בגבעון דום", באה אליו השמש בטענה: מי ישיר את השירה שלי לה', בזמן שאני אדום? על כך ענה לה יהושע: אני אשיר לה' במקומך (ולכך רומז הפסוק: "אז ידבר יהושע לה'… שמש בגבעון דום"). באותו האופן, כאשר הצדיק עוצר את הגשם [כמו אליהו], את השמש [כמו יהושע] או מעמיד פני כועס [כרבי ברוך] – הוא עצמו ממלא את מקום הגשם, השמש או את מקום הארת הפנים החסרה.