סיפורי צדיקים

רבי ישראל אלתר נולד בעיירה גור שבפולין, בכ"ד בתשרי תרנ"ה, לאביו רבי אברהם מרדכי אלתר – ה'אמרי אמת'. עד גיל עשר למד אצל סבו בעל ה"שפת אמת", ונודע כעילוי וכמקפיד במיוחד על שמירת הזמנים. בגיל שלוש עשרה השתדך עם מרת חיה שרה, בת דודו רבי יעקב מאיר בידרמן, ונישא בשנת תר"ע. בהוראת אביו, הנהיג כבר בחייו קבוצות אברכים "בני עלייה" מחסידי גור, ומסר להם הנהגות והוראות. בזמן השואה הצליח להמלט יחד עם אביו מפולין לארץ ישראל, אך כל בני משפחתו הקרובה נרצחו בידי הנאצים כמו גם רוב החסידים שהתגוררו בפולין. לאחר פטירת אביו בשנת תש"ח מונה לממלא מקומו בנשיאות החסידות, והיה האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי גור. בתפקיד זה שיקם את החסידות בארץ ישראל לאחר השואה, והיה מהמנהיגים הבולטים של הציבור החרדי בכללותו בארץ. נישא בשנית לרבנית פערל, בתו של הרב דוד וידנפלד, אך לא נולדו להם ילדים. בב' אדר תשל"ז, נפטר רבי ישראל ונקבר במערת גור בהר הזיתים. עם פטירתו מונה לאדמו"ר אחיו, רבי שמחה בונים אלתר בעל ה"לב שמחה".

סיפר לי הגה"ח ר' צבי יצחק אברמוביץ זצ"ל: יהודי תלמיד חכם שהיה מקורב אצל הבית ישראל זי"ע, נחלתה אשתו מאוד וכמעט ויצאה מדעתה, וכבר החליט בדעתו לגרשה ולישא אחרת שכן לא יוכלו להעמיד בית בישראל. למרן זי"ע היה מזה צער רב. וכיון שהיה הרב אברמוביץ זצ"ל בידידות קרובה עם אותו יהודי, לכן כשנכנס פעם אל הקודש אמר לו הבית ישראל זי"ע כשצער גדול על פניו: "הלא תדע שכבר אוחזים שם לפני גט…". וסיפר לי הרב שאזר אומץ ואמר בקול: "הלא הרבי יכול לפעול בזה, וכלשון התוס' ביבמות כי רחמי ש-ד-י מרובים…", ובאותו רגע נעשה שינוי גדול בפני מרן זי"ע, ואמר לו: "אני יודע לאיזה תוס' כוונתך" (עי' יבמות סה, ב תוד"ה "כי הא" בסופו, שכתבו בשם תשובת הריצב"א על צרה מסויימת בענין נישואין "שאין לה למהר לסתור בניינה כי רחמי ש-ד-י מרובים"). וחזר כמה פעמים על לשון זה "כי רחמי ש-ד-י מרובים", ופטרו לשלום. וסיים הרב זצ"ל ואמר לי: תבין מעצמך, כי בזכות תפילתו של אותו צדיק, התחילה אותה אשה להתרפא מיד אחר כך, עד שיצאה לגמרי מכל מחלתה, והקימו היא ובעלה משפחה שלימה.

ואמר לי הרב זצ"ל כי נראה לו שהטעם שנקט הריצב"א בלשונו דוקא שם קדוש זה, שם ש-ד-י, כי שם זה מסוגל לפו"ר, כדאיתא בבעל הטורים על הפסוק אני אל ש-ד-י פרה ורבה (בראשית לה, יא; שמות ו, ג) והוספתי שבסוגיא שם (יבמות סה, ב) הובא באמת פסוק זה לילף ממנו שהאיש מצווה על פריה ורביה.

[זכרונם לברכה]

שם ש-די, כפי שעולה מן הסיפור, מסוגל לפוריות ולשלום בית. מה ניתן ללמוד ממנו?

נפתח בכך, שהשראת השכינה על עם ישראל, ובפרט על חיי המשפחה בישראל, תלויה באהבה והשלום שבין איש לאשתו (ומשום כך, "כל הנושא אשה כשרה כאלו קיים כל התורה"). אהבה-שלום הם אש הקודש שבאיש ובאשה (כידוע הרמז, כי איש ואשה הם אש י' ואש ה' – ויחד יוצרים שם י-ה. כשלא זכו, אזי האש היא אש של כעס ותאווה האוכלת את בני הזוג. אך אם זוכים, האש היא אש קודש של אהבה ושלום).

והנה על פי הקבלה, שם האהבה והחסד הנו שם "א-ל", ושם השלום הוא "ש-די" (ביסוד). וכן, גם 'א-ל ש-די' ראשי תיבות אש כאמור. סוד זה, של חשיבות האהבה והשלום שבין איש ואשתו להשראת השכינה, רמוז בתפלת יעקב אבינו ע"ה להצלחת בניו, כשהלכו אל יוסף: "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש".  "אל שדי" הם שמות האהבה והשלום כאמור, אך המשכת האהבה בשלום (המשכת החסד ביסוד) היא על ידי מדת הרחמים (תפארת), שהיא מידתו של יעקב.

כמבואר בספרים, יחוד יוסף ואחיו הוא סוד יחוד איש ואשה ממש. על כן, תקון האהבה והשלום שביניהם הוא בחינת תקון ה"שלום בית", הזקוק גם הוא לרחמים:  האהבה לבדה, ללא הרחמים, אין בה די כדי להמשיך שלום בין איש לאשתו. זאת משום שהאהבה נוטה לאחדות מושלמת (אהבה בגימטריא אחד) ומשום כך מועדת "לבלוע" בתוכה את האהוב בלי שימת לב אמיתית לצרכיו. זאת ועוד – כשהאחדות מתערערת, עקב כל סיבה שהיא – קשה לאהבה להחזיק מעמד. כשישנם רחמים בקשר, תשומת הלב לשני נעשית אמתית ומכוונת יותר, וגם הפערים והקשיים מחזקים את הרחמים והאהבה.

ורמז, "אל שדי יתן לכם רחמים", עולה בדיוק "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי' ". "ויפק" הוא לשון המשכה (המשכת שפע מה' לבני הזוג והמשכת מ"ד מהאיש לאשתו), אך גם נופל על לשון "איפוק". יכולת האיש או האשה להתאפק, ולא למהר לסתור את בניינם, תלויה באמונה כי "רחמי ש-די מרובים" וביכולת להזדהות עם רחמי ה' על בן הזוג. והנה, "אל שדי יתן לכם רחמים" ר"ת ישראל, הרומז ל<נד>סוד קדושת ישראל התלויה באהבה ושלום שביניהם. רבי ישראל מגור, שהיה רגיש לכך מאוד, הצליח להמשיך לאותו זוג את "רחמי ש-די" ולבנות את בניינם עדי עד.