פריצה אחראית

משיח בן דוד נקרא גם "בן פרצי". הוא בא מזרעו של פרץ, בנו של יהודה שאחרי עשרה דורות נולד ממנו דוד, ונאמר עליו "עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַהוי' בְּרֹאשָׁם". בשביל הגאולה האמתית והשלמה יש לפרוץ את גבולות המציאות ולהגיע ל"נחלה בלי מצרים" – "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". ובכל זאת, תנועת הפריצה שמתחילה מ'סבא פרץ' מקבלת פנים חדשות אצל דוד המלך ומשיח בן דוד:

באופן טבעי, פריצה דקדושה נובעת מהתמסרותו האישית של הפורץ – הוא מסור כל כך לענין, עד נכונות לפרוץ את כל הגבולות המעכבים. הפריצה גם כרוכה, בדרך כלל, בהתפשטות ה'אני' דקדושה – עבודת ה' שבבחינת "וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה" ואף "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי הוי'". זו הפריצה של פרץ, דמות פורצת חסרת-מעצורים מרגע לידתה.

אבל דוד הוא כבר מלך ישראל, שעל כתפיו מוטל עול של אחריות. כך, את דבריו האחרונים הוא פותח במלים "נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" – הוא "הַגֶּבֶר הֻקַם עָל", הפועל מתוך תחושת קבלת-עול, עול האחריות על העם כולו. קבלת-עול יכולה ואף צריכה להיות שמחה ומלאת תענוג ואושר, כשאדם מרגיש שהוא עושה את רצון ה' ממנו, אבל מורגשת בה המחויבות למי שנמצא מעליו וההכרח לפעול. דוד מתרגם את המסירות לאחריות, ומתוך כך גם הפריצה שלו – עם כל ה'כיף' שיש בפריצה – אינה התנדבות אפשרית אלא פריצה הכרחית, מחויבת המציאות.

על הביטוי "הַגֶּבֶר הֻקַם עָל" מסבירים חז"ל שדוד "הקים עולה של תשובה ליחיד" – כל יהודי יחיד יכול לעשות תשובה על חטאיו מכח התשובה של דוד המלך. את תנועת הפריצה של דוד מניע דחף של הכרח, לא רק בשל האחריות הציבורית שלו, אלא גם בשל החויה האישית של "והייתי שפל בעיני" (דווקא בזכותה בחר בו ה' למלוך). דוד מרגיש את שפל-מצבו, תחושת חטא וריקנות ("לית ליה מגרמיה כלום"). למרות כל הישגיו, החוויה הקיומית שלו היא 'לא עשיתי שום דבר' – 'אני רחוק-רחוק מהיעד אליו צריך להגיע, וגם ההישגים הקיימים אינם שלי אלא מתנת-שמים בלבד' (כפי שהוא מחדיר בכולנו במאמרו "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"). מתוך התחושה הזו הוא מרגיש את גבולות המציאות סוגרים עליו וחש הכרח לפרוץ אותם.

עול האחריות וחוית הריקנות הקיומית גורמים ליחס נפשי-פנימי נכון לכל ההישגים, הכרת "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת", והעיקר – לאי-הסתפקות בקיים וחתירה תמידית ליעד הגאולה. למי שמתנדב, במלוא המסירות, קשה להנצל מהתחושה של החזקת טובה מעצמו, שגורמת לעצור ו'לנוח על זרי הדפנה' – הוא עשה מעל ומעבר, יש להעריכו על כך, וודאי אי אפשר לבוא אליו בתביעות. לעומת זאת, עול האחריות הופך את הפריצה לתנועה תמידית, בלתי פוסקת, עד שמגיעים אל יעד הגאולה האמתית והשלמה.