משפט אמת ואמונה

משפט התורה, יסוד תיקון המדינה, הוא מפגש בין ההשגחה הפרטית המתגלה במציאות והאמת התורנית המתגלה מלמעלה. כשאנחנו עושים את הדין מלמטה מתגלים רחמי ה׳ מלמעלה.

יסוד תיקון המלכות-המדינה לפי התורה הוא המשפט המתוקן. לכן הפרשה הציבורית ביותר, העוסקת בהנהגה הרוחנית והמעשית של העם ובתפקידי השלטון העיקריים, היא פרשת שֹפטים. חז"ל אומרים שכאשר אנחנו עושים משפט כראוי ה' נעשה גבוה, משרה את שכינתו בינינו וגואל אותנו גאולה שלמה. מדוע המשפט הוא כה משמעותי? כיצד נראה המשפט המתוקן במדינה היהודית?

תפקידו של משפט התורה הוא להנכיח את ה' בעולם, ברבדים הכי תחתונים ומעשיים של המציאות, כמגמת הבריאה "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". לכן, מעבר לחשיבות הרבה שמערכת המשפט תתנהל לפי דיני התורה, יש משמעות לאישיות של השופטים, לכוונה שלהם ולאופן בו הם מתנהלים. השופטים על פי תורה צריכים לחוש ש"אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפֹט", כאשר בתוך המשפט שלהם יש דו-שיח מתמיד עם ה' ומגמה להאיר את טוּבו בעולם.

כמובן, המשפט צריך להיות "משפט אמת", ו"אין אמת אלא תורה", אבל האמת האלקית שבתורה מופיעה על גבי האמונה של נשמות ישראל. יחוד האמת התורנית-משפטית ה'אובייקטיבית' עם האמונה ה'סובייקטיבית' הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה – יחוד של "איהו אמת" ו"איהי אמונה". לכן, קודם כל נדרשת מהשופט אמונה שלמה בהשגחה פרטית. עליו להאמין שכל פרטי המקרה הנידון הם בהשגחה פרטית, כמו גם העובדה שהדברים הגיעו לפניו ודורשים את הכרעתו. רק אחרי שהשופט רואה את ה'נס' במה שבא לפניו, את יד ה' הפלאית, הוא יכול לפנות ולעיין מהו פסק התורה.

הזהר אומר ש"משפט – רחמי". על פי פשט, בחיצוניות, המשפטים הם דינים ו"אין מרחמין בדין". אבל בפנימיות, כל מגמת השופט היא להביא לידי ביטוי את "אבינו אב הרחמן". ראשית, "כשיש דין למטה אין דין למעלה", והדין למטה, בדיני אדם, הוא 'רך' יותר מדיני שמים (בהם "הן שמים לא זכו בעיניו"). עלמא דֵין הוא עולם של ספקות – ספק במציאות וספק בדין התורה – שהופכים את הדין לפחות חד וחתוך (עד שהמציאות בה הסנהדרין הורגת בפועל רחוקה ונדירה). אך מעבר לכך, ה' רוצה שיהיו בעולם גם דין וגם רחמים – גם את שם אלקים וגם את שם הוי'. כאשר אנחנו נוטלים על עצמנו את תפקיד הדין, כרצון ה' המקורי – "אני אמרתי אלהים אתם" (המתקיים בפרט בשופטים, שנקראים בפירוש "אלהים") – ה' 'מתפנה' לרחם עלינו ברחמים מלאים, "אני הוי'" וכל ענייני רק לרחם ולהיטיב.

על השופט להרגיש שיש כאן 'משחק תפקידים': ה' מזמן לפניו, בהשגחה פרטית, מקרה מופלא, ועליו לדון מה אומרת עליו התורה. מגמת דין התורה היא תיקון המציאות, מתוך התחשבות מרבית בנתוניה, כשהשופט משתמש בתוקף הדין רק לפי חיובי התורה. אכן, דווקא כאשר נעשה דין התורה מופיעים ממרומים רחמיו הרבים של ה', השכינה שורה בתוכנו – כשההשגחה הפרטית גלויה לעין כל – ובאה הגאולה האמתית והשלמה!