סיפורי צדיקים

פעם אחת התקבצו בחג השבועות כמה מתלמידיו של החוזה מלוּבּלין, כולם צדיקים גדולים: רבי דוד מלעלוֹב, רבי יצחק מווארקי ורבי שמואל מקארוב.
בשעה שהסבו באכסניה שבעיר לובלין, חשקה נפשם לשתות מעט מי-דבש. היה שם יהודי צעיר, אברך, שהיה ותרן וטוב לב. כששמע את שיחתם, הלך ונתן להם מי דבש. כשראה שהם משבחים את המשקה שלח להביא להם עוד.

כמה חודשים אחר כך, כשקרב ראש השנה, שוב התקבצו תלמידי החוזה באותה אכסניה שבלובלין. בערב ראש השנה, לאחר שכבר עשו "התרת נדרים", אמר ר' דוד מלעלוב: "מי ייתן לנו עכשיו את האברך הזה, שהיטיב עמנו."

אמר ר' שמואל מקארוב: "חיפשתיו ולא מצאתיו. אבל כשאמרתי את פרק התהלים הנאמר בתפילת 'שיר של יום', וקראתי את הפסוק 'וַיֹּאמְרוּ – לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב' (תהלים צד, ז), עלתה בי המחשבה, אולי הוא מאותם אלו שאומרים כך, ואינם מאמינים עוד באֱלֹהֵי יַעֲקֹב". שמע זאת ר' דוד ואמר: "ובכל אופן, צריכים אנו להחזיר לו טובה".

אברך זה נוהג היה לסחור עם גויים נכבדים, ודבק בהם. ובאותם הימים שלפני ראש השנה רצה להמיר את דתו.

יום לפני התנצרותו סגרו את האברך במנזר, כפי מנהגם. אותו היום ערב ראש השנה היה. ובאותם הרגעים שבהם ישבו תלמידיו של החוזה ונזכרו בו, הרהר האברך הרהור תשובה בלבו. לאחר שהתחרט בלב שלם על כוונתו להתנצר, החליט האברך לשים קץ לחייו, כדי שלא יחלל את השם וימיר את דתו. עלה על הבימה הגבוהה שהייתה במנזר, הפיל עצמו ממנה ומת.

למחרת בבוקר בא הכומר אל המנזר ומצא את גופתו של האברך. כיוון שלא רצה שידעו האנשים שנאספו במקום מה אירע, עקר קרש אחד מן הרצפה, טמן את הגופה תחתיו ואחר כך השיב את הקרש למקומו.

במוצאי ראש השנה, שב אחד החסידים שהיו באכסניה לביתו שהיה בכפר סמוך ללובלין, ומצא כי ביתו נשדד וכל אשר לו נגנב. חזר החסיד אל האכסניה בבכי, וסיפר על הגניבה. מיד הלכו ר' דוד ור' שמואל עם החסיד אל רבם, החוזה מלובלין. אמר להם החוזה: "לכו אל שר המשטרה והוא ייתן לכם מכתב, שבכל מקום שתבואו יעזרו לכם פקידי הממשלה לערוך חיפוש, כדי למצוא את הגנֵבה". ואכן עשו כדבריו של הרבי, וקיבלו לידיהם את המכתב משר המשטרה. בדרכם באו אל הכפר שבו היה המנזר ובו התגורר הכומר. החסיד שביתו נשדד חשש מהכומר, על כן עשה עצמו ר' יצחק מווּרקי כאילו הוא הנשדד. בפולנית שהייתה שגורה בפיו דרש ר' יצחק מהכומר לערוך חיפוש במנזר. הדרישה עוררה את כעסו של הכומר אך הוא נאלץ להניח להם לעשות כן. כשבאו אל המנזר לא מצאו תחילה דבר. צעק הכומר: "כיצד מעזים אתם לערוך חיפוש במקום קדוש!". בתוך שהוא עומד וצועק קרא ר' שמואל מקָארוֹב: "הביטו, קרש זה אינו באותו גובה כמו שאר הקרשים. ודאי שם מונחת הגנֵבה".

נבהל הכומר מאוד ורצה לתת להם כל מה שירצו, רק שיעזבו את הקרש. לא שעו החסידים לדבריו והרימו את הקרש, מצאו שם את האברך ולקחו אותו לקבר ישראל. והכומר, שלא רצה שיביאו את הדבר למשפט, נתן להם את הסכום שנגנב מהחסיד.

בסיפור הזה ניתן להתבונן רבות: בחשיבות הקשר הפשוט עם צדיקים, שהציל נשמה מרדת שחת; בראשי בני ישראל הסוקרים את מצב הקשורים להם בראש השנה; וברוח הקודש של החוזה שפתר את בעיית החסיד הנגנב יחד עם הבאת הסוחר מוסר הנפש לקבר ישראל. אנו נקשר כאן את המעשה לתפילת  "שופרות", במוסף של ראש השנה.

אחד הפסוקים המרכזיים בתפילה, הוא: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים" מהו עניינו של השופר הזה?

על שופרו של משיח אומרים חז"ל כי הוא בן זוגו של שופר אחר, "קול השופר" של מתן תורה. שניהם נעשו, על פי המדרש, מקרניו של האיל שהקריב אברהם תחת יצחק בנו. מתבקש אם כן לומר, כי השופר של מתן תורה הוא ה'קטן' יחסית, ואילו שופרו של משיח הוא, כפשוט, השופר הגדול.

שופר סתם, שופר קטן, מעורר את הקרובים יחסית. את אלה שעם כל ריחוקם יש להם זיקה כלשהי לקדושה. אבל כדי לעורר את מי שנידח, או גרוע מזה, אבוד לגמרי, יש צורך בשופר גדול – עליו נאמר "יתקע" בלשון נסתר, בלי לומר מי הוא זה שיתקע.

בחסידות, מפרשים את הפסוק כמדבר על שני סוגים של יהודים שהתרחקו מעבודת ה': "האובדים בארץ אשור" הם אלה שאבדו מתוך אושר, כאותו חסיד שבסיפור שהתרחק מתוך עשירות ומסחרו עם שרי הארץ. "הנדחים בארץ מצרים" הם אלה שנדחו מתוך צרותיהם וקשייהם. את שני אלה, מעורר דווקא "השופר הגדול" של הגאולה, ש'יתקע' מעצמו. כאשר ה' מוזכר בפסוקים בלשון נסתר, הדבר רומז על דרגה גבוהה כל כך של גילוי אלוקות עד שאין שום דרך לבטא אותה במילים או לתפוס אותה באופן כלשהו. לכן מבאר הרבי מליובאוויטש כי ה"יתקע" של שופר הגאולה, גדול אף יותר מה"אנֹכי" של מתן תורה.

בזמן הגאולה, נגיע כולנו לדרגת מודעות כזו שהמצוות והחיבור לה' יתרחשו כמו מעצמם, בדרך ממילא. הדרגה הזו היא בעצם תוצאה של גילוי דרגה מעין זו אצל ה' יתברך: אם בתורה ובמציאות המוכרת מתגלה ה' בדרך של "יש", של דבר מה ניתן לתפיסה, הרי שבגאולה יתגלה האין האלוקי, בו ה' לא מתגלה כפועל עושה אלא כמי שהפעולות מתרחשות מתוכו בלי שתהיה יכולת להצביע על מקור התרחשותן.

דרגה כזו בנפשנו שלנו ניתן לחוש ברגעים של מסירות נפש, כזו של החסיד שהתעורר בתשובה. האדם מתמסר כאילו בלי סיבה, בלי יכולת להצביע על משהו שגרם לו למסור את נפשו. אך ברור כשמש שזהו הביטוי הנעלה ביותר של נפשו עצמה – של החלק אלוק ממעל שבו, שאיננו יכול ואיננו רוצה להיות נפרד מה' יתברך.

אמנם, גם בימים כתיקונם, ניתן להגיע לכן על ידי גימטריא פשוטה… אֹבד-נדח בגימטריא אביון. הדבר מלמד על כך, שכשאדם מרגיש שהוא אביון לחלוטין ואין לו כלום משלו, הוא מגיע למצב של 'אין' כזה המסוגל לעורר את האין האלוקי. על האביון נאמר שהוא "תאב לכל דבר", ובפנימיות הדבר מרמז על תאווה לעצמות ה' – שהיא היא "כל דבר", הכל ממנה והכל בתוכה. דווקא ריקנות מוחלטת כזו מעוררת את החשק והחוש להתחבר לעצמות ה', ולהכיר שהכל ממנו.