כח הקטנוּת

כשם שכל אורגניזם מתפתח, והאדם גדל ומתבגר, גם בעבודת ה' הפנימית צריך להתקדם מקטנוּת לגדלוּת. בסולם העולה אל הקדש יש שליבות אין מספר, "מחיל אל חיל", אבל הקבלה מחלקת את ההתפתחות לארבעה שלבים – קטנות א', גדלות א', קטנות ב' וגדלות ב'.

השלב המרתק (והמתסכל) ביותר הוא הקטנות השניה. הצורך בשתי מדרגות גדלות ברור – אין להסתפק במה שהושג, ויש לחתור תמיד ל'קפיצת מדרגה' נוספת. אך מדוע נדרשת קטנות שניה? מדוע צריך מי שכבר הגיע לגדלות 'להתדרדר אחורה', לכאורה, ולשוב לקטנות? זו לא שאלה תיאורטית, אלא זעקה קיומית של עובד ה' פנימי שחווה נפילות וקשיים שבאים אחרי שכבר טעם את טעמה של עבודת ה' בגדלות מוחין. לכן בחסידות תופסת הקטנות השניה מקום עיקרי – בהדרכות להתמודד איתה, בהסברת תכליתה והרגשת ערכה המיוחד.

בפשטות, הקטנות השניה היא מעבר הכרחי בין דרגות של גדלות. התקדמות לשלב הבא דורשת ויתור על האחיזה בשלב הקודם; 'דילוג' לתובנות חדשות מערער דפוסי החשיבה שכבר התקבעו; במעבר מ'יש' ל'יש' חייב להיות רגע של 'אין'. לכן, בין גדלות א' לגדלות ב' חייבים לחזור לקטנות. אבל הקטנות השניה איננה רק שלב מעבר. יש לה תכלית בפני עצמה – אפשר לחיות בתוכה חיים שלמים וגם מי שמגיע לשלמות הגדלות צריך לא לאבד את איכויות הקטנות.

לדוגמה: במושגי ספר התניא, הגדלות והקטנות הראשונות הן מצבים של רשע וצדיק בהגדרות החיצוניות שלהם – בתכלית הקטנות האדם הוא רשע שעוונותיו מרובים מזכויותיו ובגדלות הראשונה הוא צדיק-בדינו, שזכויותיו מרובות על עוונותיו. הקטנות השניה היא הבינוני של התניא, שבעולמו הפנימי היצר הרע משמיע את קולו, אבל בחיצוניותו – במחשבה, דבור ומעשה – הוא נוהג באופן מושלם. הגדלות השניה היא כבר שלמות העבודה של הצדיק האמתי, שהצליח לשנות לחלוטין גם את עולמו הפנימי. אדמו"ר הזקן מלמד שלא כל אחד יכול להיות צדיק, ומציב את הבינוני כיעוד-חיים בפני עצמו. יתר על כן, גם הצדיק הגמור צריך לראות את עצמו כבינוני, וכאשר הוא מדריך את תלמידיו ודאי עליו להזדקק לתודעת הבינוני שבו.

ודוגמה נוספת: יסוד עבודת ה' הוא התקשרות הדעת לאלקות בכל מצב – זיהוי ה' העומד מאחורי כל תהפוכות החיים. אחרי האמונה הפשוטה וה'ילדותית' (קטנות א'), ואחרי הידיעה שנקנית מלימוד בספרים (גדלות א'), הדעת הופכת לחוויה של דבקות בה'. יש מצבים בהם החוויה הזו בהירה ומאירה, ויש התקשרות מלאה ומורגשת לה' (גדלות ב'), ויש זמנים בהם הדעת מטשטשת ונדרשת בחירה עקשנית ומאומצת לדבוק באמת הזו (קטנות ב'). בעבודת ה' נדרשת לאורך ימים ושנים גם הדעת של קטנות ב', מכוחה עומד האדם בנסיונות שמציב לו ה' וחושף בנשמתו את התוקף העצמי של הדעת (בעצמה ואיכות שאין בהתגלות הדעת הרחבה בזמני בהירות).