פת במלח תאכל

כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא.

פירוש רש״י

פת במלח תאכל. לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה, אלא הכי קאמר, אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו' ואין לו כר וכסת לישון אלא על הארץ, אל ימנע מלעסוק בה, דסופו ללמד אותה מעושר. במשורה. מדה קטנה.

על "פת במלח תאכל וכו'" כותב רש"י שאין צורך לנהוג כך לכתחילה – שמי שיש לו די סיפוקו ינהיג את עצמו כעני – אלא שגם אם אין לו יעסוק בתורה במסירות, וסוף הכבוד והעושר לבוא. לכאורה, פירושו הוא נגד הפשט הפשוט, שמשמע שכן ראוי לנהוג כך לכתחילה!

אכן, האמת היא שעל האדם לקיים "וּבְכָל מְאֹדֶךָ"[א], "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד״[ב] – בין במדה טובה, בטוב הנראה והנגלה, ובין במדת פורענות, מדת הדין. ברגע זה – גם אם אני עשיר, ולא חסר לי כלום – אני מוכן ומזומן להיות עני ורש ("וְלָרָשׁ אֵין כֹּל"[ג]), ואף מצייר זאת לעצמי (בשמחת הנכונות לקבל את גזרותיו ית', שבודאי הכל לטובתי הנצחית, באהבה, אהבת "ובכל מאדך", "עושין רצונו של מקום"[ד], וד"ל). ממילא, בכל רגע אני מקיים "פת במלח תאכל… ובתורה אתה עמל". והיינו יסורין של אהבה[ה] (גם כאשר הם רק במחשבת האדם, ש"במקום מחשבתו שם הוא נמצא כולו"[ו]), שאין בהם בטול תורה, אלא "בתורה אתה עמל".

ואחרי הכל למדנו מכאן שרש"י הקדוש מתנגד לסגפנות (שסופה גנות), כשיטת החסידות[ז], ודוק.

"אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" – אשר בעולם הזה טוב לעולם הבא עולה 867, ג"פ טוב ברבוע, הכל טוב (מאד), "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם [העולם הבא] עַל הָאָרֶץ [העולם הזה]".

[א] דברים ו, ה.

[ב] ברכות פ"ט מ"ה.

[ג] שמואל-ב יב, ג.

[ד] ברכות לה, ב. ראה מהרש"א חדא"ג ד"ה "שנאמר ואספת דגנך".

[ה] ברכות ה, א.

[ו] כש"ט (קה"ת) אותיות רח, רל, רפג.

[ז] מבואר באריכות בשיחת יום ב' דחה"ס תשכ"ט ס"ט-סי"ג ונדפס בהוספות ללקו"ש חל"ט עמ' 192 ואילך ובשיעורים בספר התניא בביאורים לפ"ג באגה"ת.