מלחמת יש-ברירה

בתורה יש מלחמות-מצוה 'הכרחיות' – המלחמה לכיבוש ארץ ישראל, מלחמת עמלק והמלחמות "לעזרת ישראל מיד צר" – ומלחמות-רשות 'בחיריות', מתוך רצון להרחיב את הגבולות ולהאדיר את שם המלך. לכאורה, עיקר התוקף הוא במלחמות מצוה, בעוד מלחמות רשות הן אפשרות בלבד. ובכל זאת, רוב ככל פרשיות התורה העוסקות במלחמות מתייחסות למלחמת-רשות דווקא. יתר על כן, גם במלחמות-מצוה נראה שדיני התורה בעיקר מתווים חזון, משרטטים את מוסר-המלחמה האמתי ונותנים תוקף הלכתי, אך בפועל נותר שיקול דעת רחב להנהגת העם מתי לצאת למלחמה וכיצד לנהל אותה. כך נראה שרוב מוחלט של מלחמות ישראל בתנ"ך התנהלו באופן של מלחמות-רשות, גם כשהיו מלחמות-מצוה מובהקות. מדוע?

המלחמה דורשת התגייסות מלאה – התגייסות כל לוחם בכל לבו, נפשו ומאודו; התגייסות של העם מתוך אמון בצדקת הדרך ובטחון בה'; התגייסות של רצון-המלך לרתום את כל משאבי הממלכה למלחמה עד לנצחון. ההתגייסות הזו יכולה לבוא רק מתוך רצון ורוח התנדבות, מתוך הזדהות פנימית התלויה בבחירה חפשית. מסירות הנפש והבחירה החפשית נובעות מאותה נקודה פנימית בנפש – שרש נשמות ישראל, שקדמו אף לתורה. במובן זה, מלחמת הרשות היא ביטוי עמוק יותר למעלת ישראל ממלחמות המצוה ולכן היא ההשראה לכל המלחמות שבתורה.

מלחמות אין-ברירה נובעות ממנטליות של הישרדות (שמתבטאת גם בשם צבא הגנה לישראל). המנטליות הזו מקשה על ניהול המלחמה כדבעי, כשהיא נעה בין פאניקה לבין הססנות ממלחמה 'לא מדתית'. לעומת זאת, מלחמות יש-ברירה על פי תורה נובעות – באופן העמוק ביותר – מהאמונה ב"הוי' אלהינו הוי' אחד" והרצון להמליכו על העולם כולו, עד ל"והיה הוי' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". תודעת הבחירה שעומדת בבסיס מלחמת הרשות מאפשרת מחד קריאה בוטחת לשלום, שמותירה גם לאויב ברירה להכנע או להלחם, ומאידך מובילה למלחמה תקיפה והחלטית, לפי כללי התורה ומתוך בטחון בה', כזו המביאה להכרעה ונצחון במהירות וגם עם מספר חילים מועט-יחסית.

ממד הרשות-הבחירה בהנהגת הציבור מתבטא בכך שמצות מינוי מלך מנוסחת בתורה כרשות והמלכות עצמה נקראת רשוּת – המלך מבטא את הרצון הפנימי של העם, לפי רוח ה' שנחה עליו, כאשר "אין לו עליו אלא ה' אלקיו". גם הגדרות המציאות בתחומים אלו נזילים ונתונים לפרשנות ולבחירה האם "יד ישראל תקיפה" או שיש להכנע לאילוצים שונים. זו גם הסבה לכך שבהשגחה פרטית התחום הציבורי בדורנו הוא הרחוק ביותר מ'כפיה דתית' – הצבת החזון בתחומים אלו, בעקביות וללא יאוש, סופה שתשנה את בפנימיות את דעת הקהל ותביא לבחירה פנימית של העם בדרך התורה ולהתגייסות שלו להאיר את העולם כולו באור ה'.