המלכה משיחית

עבודת ראש השנה היא המלכת ה' – יום של קבלת-עול מוחלטת של האדם והמלכת ה' על העולם כולו (מלכויות). אכן, ראש השנה הוא גם יום בריאת אדם הראשון, תחִלת ההיסטוריה האנושית, והזמן ל"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" – הסתכלות על השנה בתוך תהליך ההיסטוריה כולה (זכרונות). וכמובן, ראש השנה הוא גם הזמן לשינוי והתחלה חדשה בתרועה רמה (שופרות). המכלול הזה מזמין הסתכלות מחודשת על מהותה ואופיה של ההמלכה:

"עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" – אדם הראשון נברא ישר, ואם לא היה חוטא (בו ביום) "הישר בעיניו" היה גם "הישר בעיני הוי'", והאנושות היתה יכולה להתקיים באנרכיה בריאה, ללא כל צורך בכפיה חיצונית. אכן, הסתת הנחש הביאה לחטא הקדמון, שהפך את האנרכיה לאגואיסטית ומזיקה.

את חטא אדם הראשון תקנו האבות הקדושים, על שמם נקרא ספר בראשית "ספר הישר" – "ספרם של ישרים". בלבבם הנאמן הם עבדו את ה' ביושר, מתוך הוראת-כליותיהם, ללא כל כפיה חיצונית. אכן, אחרי גלות מצרים – בה השתעבד עם ישראל למלך עריץ – העם משתחרר לחיי-תורה בהנהגת משה רבינו, בה "גדול המצווה ועושה".

עם הכניסה לארץ ישראל חוזר עם ישראל לסוג של אנרכיה – אחרי יהושע, שהיה מנהיג ריכוזי, העם מתחלק לנחלותיו, ללא שלטון מרכזי, ולפי מדת הצורך קמים לו שופטים (כלליים או מקומיים). בסופו של דבר, "איש הישר בעיניו יעשה" מביא לאסונות, העם דורש מלך – למורת רוח ה' – וכל תקופת בית ראשון היא תקופת המלכים (מונרכיה). המלכות מתדרדרת לשחיתות וחטא, מביאה לחורבן, ובתקופה בית שני את עָצמת המלכים מחליפה הנהגה של תורה, עם התפתחות התורה שבעל פה ועלית קרנם של חכמיה (תיאוקרטיה).

אכן, מאז חורבן בית שני נראה שיש תהליך מתמיד של חזרה לטבע היהודי הבסיסי, האנרכיסטי – טבע של חשיבה עצמאית והתנגדות לכל השתלטות חיצונית: ממרכז אחד חזק של היהדות בבבל עוברים לפיזור בכל התפוצות, שמפורר  גם את הסמכות ההלכתית. אחר כך מתגלה החסידות, שמעצימה את עבודת הפרט, כאשר הרבי משמש לו השראה ועזרה לישור הלב ובירור הרצון האמתי. גם מלך המשיח לא יחזיר את הגלגל לאחור – אדרבא, הוא יקדם את העולם לאנרכיה קדושה ושמורה-מנפילות, בה "גדול מי שאינו מצווה ועושה", כשמגמתו הפנימית היא להחזיר את המלכות לה' לבדו.

המבנה הפנימי הזה של ההיסטוריה – מבריאת אדם הראשון ועד ביאת משיח לו אנו מחכים "היום" (כינוי לראש השנה) – מלמד כי המלכת ה' איננה שעבוד חיצוני שנועד לבטל את האישיות העצמאית, אלא להיפך: כשיהודי ממליך את ה' לבדו הוא הופך בעצמו למלך ("עבד מלך – מלך"), שהגדרתו היא ש"אין על גביו אלא ה' אלהיו" – אדם שאחראי בעצמו על מציאת דרך לתיקון עולם, מתוך לב ישר ונאמן.