סיפורי צדיקים

רבי מרדכי לייפר מנדבורנה נולד בי"ט באייר תקפ"ד לר' יששכר דוב, הרבי הראשון מנדבורנה. נישא לחיה בת רבי שמואל שמעלקא טויבש רבה של יאשי, בנו של הרב אהרן משה טויבש. לאחר פטירתה בח' בתשרי תרנ"ב נישא לפריידא, אלמנת רבי גרשון מאולינוב. צדיקי הדור כרבי ישראל מרוז'ין ורבי חיים מצאנז, שבחוהו מאד עוד בהיותו אברך צעיר. לאחר נישואיו עבר לנדבורנה ותקופה קצרה שימש שם באדמו"רות יחד עם אחיו רבי אהרן לייב. לאחר מכן עבר להונגריה, ובית מדרשו נדד במקומות שונים כקיביושד, חוסט ובושטינה. שם נודע שמו כצדיק ובעל מופת ואלפים נהרו אליו מכל רחבי אירופה. נסתלק ביום טוב ראשון של סוכות בשנת תרנ"ה ונטמן בבושטינה [כיום באוקראינה].

בעיר נדבורנה היה פעם שופט רשע גדול. וקרה שבעיר שררה מחלה מדבקת, והרופאים הזהירו על נקיות יתרה, מבחינה סניטרית. הדבר היה בפרוס חג הסוכות, והרב הקדוש רבי מרדכי מנדבורנה ז"ל עשה, כדרכו, סוכה בחצרו. שמע השופט ושלח להודיע לרב שיהרוס תכף ומיד את סוכתו, כי זהו נגד חוקי ההיגיינה. הרב לא שת ליבו לדבריו, וכשהשופט שלח אחרי זה שוטרים והזהירו על כך, השיב להם: "עשיתי את הסוכה בשביל שתעמוד, ולא בשביל להרוס אותה".

שלח השופט הזמנה לרב שיבוא אליו, ולא בא. נמלך השופט והלך בעצמו אל הרב, והתחיל לדבר איתו קשות, וציווהו בכל תוקף להרוס תכף את הסוכה, ואם לא יציית צפוי לו עונש קשה. הרב לא נתפעל כלל מאזהרתו ומאיומיו, והשיבו בקור רוח אותם הדברים שהשיב לשוטרים, שבנה את סוכתו בשביל שתעמוד ולא בשביל שיהיה לו מה להרוס. נתמלא השופט חמה על הרב, והרב הוסיף ואמר לו: "תדע, שהרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלן ז"ל היה דודי־זקני".

כעס השופט עוד יותר, ואמר בגערה: "מה אכפת לי מי היה דודך? הרוס את הסוכה, וחסל!". אז חזר הרב עוד הפעם על דבריו, וביקש את השופט לחכות קצת, ויספר לו מעשייה נאה. נעתר השופט לבקשתו, והרב התחיל לספר לו:

היה היה פעם כומר אחד, ולו עשרה בנים, בריאים וחסונים כארזים. וגן גדול ונאה היה לו לכומר, והגן מלא אילנות טובים, משמחים אלוקים ואנשים. פעם אחת עלה בדעתו של הכומר לעשות גם גן־פרחים קטן, לשוות לוויית־חן ויופי לגן הגדול. ויעקור כמה אילנות מהגן, וייטע במקומם פרחים נותני ריח. ויהי אך גמר הכומר את עבודתו זאת, התחילו כל בניו ליפול על ערש דווי, בגדול החל ובקטן כילה, ובזמן קצר מתו אחד אחרי אחד כל בניו, עד שהגיע תורו של הבן העשירי, הקטן מכולם, ונפל גם הוא למשכב.

הכומר פנה במר נפשו אל הרופאים היותר גדולים ומומחים, וגם דרש במעוננים ובמכשפים, וכל זה היה ללא הועיל. ויעצו אותו כמה אנשים לנסוע אל הרב הקדוש מפרמישלן ז"ל, אולי תבוא ישועתו משם, כי מפורסם הוא לאיש קדוש. והיות ודרך אחרת כבר לא הייתה לפניו, וחיי בנו האחרון נגעו עד נפשו, גמר בליבו לנסות גם את זה, וייסע במר ליבו לרב מפרמישלן.

בא אל הרב וסיפר לו את הצרות הרבות שעברו עליו, שמכל בניו לא נשאר לו רק זה האחרון, והנה גם הוא חולה אנוש, והרופאים נלאו למצוא לו מזור, ורק ישועה מן השמיים תוכל לעזור לו. ויען הרב מפרמישלן ויאמר לו: "גן נאה, מלא עצים טובים, היה לך, אולם אתה התאווית גם לגן־פרחים, ותלך ותגדע את עצי השם, לכן גדע השם את עציך אתה, כי האדם עץ השדה. אמנם מכיוון שכבר באת הנה, ועוד לא עבר המועד לגמרי, הריני מבטיחך, כי הילד האחרון שלך יתרפא וייוושע במהרה". ויתפלל הרב אל השם לרפא את הילד בן הכומר, בשביל שיתקדש שמו בעולמו. תפילתו נתקבלה, והילד נרפא ויגדל עד כי היה לאיש.

ועתה – סיים הרב מנדבורנה לספר לשופט – דע לך, כי אתה הנך בן אותו הכומר, ובכן אשאלך: האם זה גמולך אליי בעד הטוב שדודי־זקני עשה איתך להחיותך כיום הזה?

בשמוע השופט את כל הדברים האלה, נפל לרגלי הרב, בכה ויתחנן לו, ויאמר: "כנים הדברים, ויודע אני מכל זה, ואני מבקש מכבוד הרב למחול ולסלוח לי על חטאי, ואני מרשה לו לעשות גם עשר סוכות כטוב בעיניו". הרב סלח לו, והשופט נפטר ממנו לשלום.
(סיפורי חסידים, מועדים – רש"י זוין)

איסור כריתת עצי פרי במלחמה, שעליו נסוב הסיפור שבתוך הסיפור הזה, הוא כבניין אב לכל פגיעה שהיא בעולמו של הקב"ה. אך למה דווקא מכאן נלמד איסור "בל תשחית"? ומהי התביעה השמיימית מן הכומר, שאינו מצווה על ההשחתה הזו?

ראשית נאמר, כי זמן המלחמה הוא הזמן שבו מתעוררים כוח ההרס וביטחון האדם בעצמו. אז נחלשת הרגישות לעולמו המתוק של ה', ועל כן דווקא אז מצביעים על "פינת יקרת", זיכרון לגן עדן ועציו, ואומרים לאדם: לפחות כאן, בטל עצמך בפני בריאתו של ה'. אכן, גם אם המצווה הזו שייכת במיוחד למלחמה (ועל כן נאסרה בה, על פי רוב, גם השחתת עצי פרי שיש בה תועלת), הרי שהיא באה ללמד אותנו רגישות מהי. דומה הדבר למסופר על הבעש"ט ונעליו:

פעם שכב הבעל שם טוב לישון והניח נעליו בצד המיטה. בא השמש לנקות את החדר, ובתחילה סבר להזיז את הנעליים, אבל לבסוף אמר לעצמו: אם כאן שם הבעש"ט את נעליו, כנראה שזה דווקא המקום הראוי להן, ולפיכך השאירן במקומן. לפתע התעורר הבעש"ט ושאל בחרדה היכן הנעליים. כשנודע לו שהשמש הקפיד שלא ליטלן ממקומן, עמד ובירכו באריכות ימים מופלגת.

הרגישות הזו, לבצע את עבודתך בלא להזיז דבר שצריך להישאר במקומו, היא תכונת הדעת, שבה מצטיינים ישראל לעומת אומות העולם. ככאלה, ישראל הם היודעים לשנות את הטבע בלא להתנכר אליו.

אומות העולם, החסרות את אותה רגישות, נתבעות להתחבר אל עם ישראל וללמוד ממנו, כדי שיוכלו גם הן לבצע את תפקיד האדם של "לעובדה ולשומרה". כך מתבטא בסיפור, שבו הקטרוג על הכומר נמתק מיד כשבא אל רבי מאיר מפרמישלן וביקש את ברכתו.

כך מתחבר שוב הסיפור לחג הסוכות, בו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות (כשהם פוחתים והולכים עד לפר אחד בלבד – בדומה לבני הכומר…).

הפרים הללו מבטאים את שימת הלב לאומות העולם ולקיחת האחריות עליהן, אך גם את הרע שבהם הפוחת והולך עד שמתבטל כליל. בשופט שבסיפור, כנראה, נשאר רושם של רע שהביא אותו לנסות להרוס את הסוכה, אך כשפגש גם הוא ביהודי צדיק ונוכח בתלותו בעם ישראל – התהפך הרע לטוב.

(על פי אדמה שמים ותהום, עמ' ל"ז)