סיפורי צדיקים

כ”ק אדמו”ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש, נולד לאביו כ”ק אדמו”ר רבי שלום דובער בי"ב תמוז תר"מ. בגיל שמונה החל לשמוע מאביו מאמרי חסידות ועניינים השייכים לרבי, בגיל אחת עשרה החל להניח תפילין, ובגיל חמש עשרה מינהו אביו למזכירו בעסקנות ציבורית. בגיל שבע עשרה נישא לרעייתו הרבנית נחמה דינה והתמנה למנהל ישיבת תומכי תמימים שיסד אז אביו. בשנת תרע”ג השתתף בוועד הרבנים שסייע להגנה בעלילת הדם נגד מענדל בייליס. בשנת תר”פ נפטר הרבי הרש”ב, זמן קצר לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הרבי הריי”צ מונה לממלא מקומו, והחל בפעולות נמרצות למען היהדות ברוסיה. בעקבות פעילותו נאסר הרבי בט”ו בסיוון ה׳תרפ”ז על ידי הג.פ.או. ודינו נגזר למוות ללא משפט. לאחר לחצים בינלאומיים הומר עונש המוות לעונש גלות, והוא נשלח לעיר קוסטרומה בג׳ בתמוז. הלחץ הבינלאומי נמשך, ובתאריך י”ב בתמוז שוחרר הרבי לביתו. בפועל התבצע השחרור למחרת, בי”ג בתמוז, ומאז מציינים חסידי חב”ד את ימי י”ב־י”ג בתמוז כ׳חג הגאולה׳ של הרבי הריי”צ. הרבי חזר לביתו בלנינגרד, אך מחשש שייעצר שוב עבר למלחובקה, לאחר מכן לריגה שבלטביה ומשם לוורשה. באב תרפ”ט ביקר בארץ למשך כשבועיים, ולאחר מכן יצא למסע בן כשנה בארצות הברית. בב׳ טבת ת”ש חולץ מוורשה הכבושה (דרך ברלין, ריגה ושטוקהולם), והפליג לארה”ב בה עגנה ספינתו בח׳ אדר ב׳. תקופה קצרה לאחר הגעתו לארצות הברית רכש את בנין 770 בשדרות איסטרן פרקוויי ברובע ברוקלין בניו יורק — שם התגורר בשנותיו האחרונות — והפכו למרכז חב”ד העולמי. הסתלק בשבת פרשת בא, י׳ בשבט ה׳תש”י, ואת מקומו בנשיאות חב”ד ירש חתנו, כ”ק אדמו”ר רבי מנחם מענדל שניאורסון.

הרבי הקודם, לפני שהיה רבי, כשעדיין היה אברך צעיר, היה מנהל ישיבת תומכי תמימים שייסד אביו. בתור מנהל השגיח על כל הבחורים, ודאג לחינוכם בדרכי החסידות. כמחנך, משפיע ומשגיח, מאד הקפיד הריי"צ על הידורים ומנהגים מיוחדים שיעשו הבחורים, ובמיוחד בפהרסיא.

בכל פעם שיצא לטייל, היה הרבי בוחר בחור מהטובים בישיבה ללוות אותו. יש הרבה צדיקים שאוהבים לטייל – לצאת לשעה לרחוב – וגם הרבי הקודם מאד אהב. גם בשבת הוא היה מטייל, ופעם אחת לקח איתו בשבת בחור מצוין באמת – למדן וחסיד – וראה שלבחור הזה יש מטפחת שהוא תלה וקשר על צווארו. מותר לצאת כך בשבת לרשות הרבים? כן, כי זה קשור על הצוואר כמלבוש, ועפ"י שו"ע מותר, אבל קצת בדיעבד. הוא שאל את הבחור, תוך כדי שמטיילים, למה יש לו מטפחת על צווארו? והבחור אמר שקם עם הרבה נזלת וצריך את המטפחת בשביל לנגב את האף. אני צריך לצאת, והבן של הרבי רוצה לטייל, אז אני חייב את המטפחת כדי לנגב את האף מדי פעם. הרבי הקודם לקח את המעיל שלו של שבת, בגד יקר, ואמר לו שאפשר לקנח בו את האף…

פעם אחרת ראה בחול המועד פסח, שאחד הבחורים הטובים בישיבה הלך עם נעליים מצוחצחות. שאל אותו הריי"צ: מה זה – וכי מותר לצחצח נעלים בחג? יכול להיות התירוץ שמשחת נעלים מותרת, אפילו אם יש בה מעט חמץ, שלא ראוי למאכל כלב, ובכל זאת רצה להדר בכך. בסיפור נוסף ראה אברך צעיר, מגדולי החסידות, נושא טלית ביו"ט – שביו"ט מותר לטלטל ברשות הרבים – ואמר לו שזה לא מתאים לחסיד ירא שמיים ומהדר, ס'פאס-נישט, אפילו שמותר לחלוטין.

ההקפדה על התנהגות בפועל, ובפרט הדגש על רשות הרבים, שייכים למידות הנצח וההוד המכוונות כנגד הרגליים וההרגלים. ההרגל הוא הביטוי החיצוני לאישיות, המנכיח אותה במציאות ומבטא לעיתים רבדים עמוקים מאוד שלה. לכן במנהגים בכלל, ובפרט בפרהסיה, על חסיד להיות דוגמה להידור מצווה. זאת גם אם לפעמים, בעין חיצונית, התוצאה לא כל כך נאה ומהודרת…

***

לרבי הקודם היה חוש בעולם הזה, ופעם אף התבטא כי כל שלמות שיש בעולם – גם בעניני עוה"ז – נמצאת אצלו, ומכך שאין לו רשיון נהיגה סימן שבשביל להיות שלם בכל עניני עוה"ז לא צריך לדעת לנהוג.

כשנעשה הריי"צ לרבי, אז כמו כל רבי – ובמיוחד רבי חדש – הגישו לו פ"נים. זה סימן של התקשרות לרבי, שמגישים לו פ"נ לעורר רחמים רבים, להתפלל וכו'. כשהרבי הקודם קבל את הפ"נים הראשונים הוא התלונן בפני החסידים שכתבו אותם למה אינם מזכירים בקשות בגשמיות. כולם בקשו ממנו רק בקשות ברוחניות, והוא תבע שיבקשו גם גשמיות.

לאור הקשר ההדוק בין הרבי הריי"צ לאביו, מפתיע לראות כי בנושא זה נהג הרש"ב בצורה הפוכה לחלוטין: בשנה הראשונה להסתלקות אביו המהר"ש, כאשר נעשה רבי, סירב לענות על בקשות לעצה גשמית, והפנה את כולן לאחיו ר' זלמן אהרן שהיה ממולח ובקיא בענייני העולם. שאלה גדולה יותר מתעוררת לאור דברי האדמו"ר הזקן בספר התניא, השולל בחריפות נתינת עצות וברכות בגשמיות. לכך התייחס הריי"צ עצמו, באמרו: צריך לדעת איך ללמוד תניא… מה גרם לרבי הריי"צ לשנות כך ממנהג אבותיו ולייחס חשיבות לענייני העולם הזה?

התשובה לשאלה הזו קשורה במאמץ, ההולך וגובר בדורות האחרונים, לבצע מהפך בעולם היהודי ובעולם בכלל ולהביא לימות המשיח. אם בזמן הגלות היה על המנהיג להיות צדיק, על המשיח להיות דווקא מלך, הדואג קודם כל לקיום הבסיסי, הגשמי והפשוט של העם. הצדיק הוא אמנם צינור הממשיך שפע וברכה מהעולמות העליונים, אך לא מדובר דווקא בשפע גשמי. הצדיק נעשה למה שהוא בזכות הרוחניות שלו, וראשית כל הוא מעוניין להעביר זאת הלאה, ל"עמך כולם צדיקים". גם אם הוא מסוגל להנהיג קהילה ולהשפיע טובה גשמית, בכל זאת זהו לא עניינו העיקרי. המלך, לעומתו, נועד "לתקן עולם במלכות ש-די", ועליו לדאוג לצרכי המדינה ולכלכלתה. הרבי הריי"צ, על אף היותו צדיק חב"די האמון על התבוננות אלוקית מופשטת, חש כי הגיע העת לרדת לקרקע המציאות ולפעול כמלך של ממש.