סיפורי צדיקים

רבי יצחק לוריא אשכנזי (האלקי רבינו יצחק) נולד בירושלים בשנת רצ"ד לאביו רבי שלמה ממשפחת לוריא המפורסמת, ולאמו, בת למשפחת פראנסיס מירושלים. בצעירותו נפטר אביו, והוא עבר יחד עם אמו למצרים לבית דודו. במצרים למד אצל רבי בצלאל אשכנזי, בעל השיטה מקובצת, ואצל הרדב"ז. בתקופת שהותו במצרים התעמק רבות בספר הזֹהר הקדוש, זכה לגילוי אליהו הנביא וגילה שיטה חדשה ועמוקה בקבלה. בהוראת אליהו הנביא עלה לצפת בסוף ימיו, ובמשך שנה וחצי לימד את שיטתו לרבי חיים ויטאל, שהעלה את הדברים על כתב. ספרו המפורסם ביותר שכולל את עיקרי שיטתו הוא 'עץ חיים'. האריז"ל נפטר בגיל 38 ונטמן בצפת. זכה האריז"ל ותורתו התקבלה על כל חלקי עם ישראל שהוגים בה עד היום הזה.

בימי האר"י קרה דבר, שכל השומעו תסמרנה שערותיו על תגובתו לכך: היתה חתונה, חתן נושא כלה, שמחה וששון. רוקדים ושמחים, מגישים את האוכל, והחתן בראש השולחן לוקח לפה חתיכת בשר. באותו הרגע נכנסת לו עצם בגרון והוא נפטר, ר"ל. איזו טרגדיה גדולה מזו? כולם היו בהסטריה ובכו, והאריז"ל ישב בצד וצחק על המחזה. זה נשמע משהו לא אנושי, לא יפה – החתן מת ואתה צוחק?! מה עם הכלה? שגם היא תצחק? איך צוחקים כשהחתן מת? אז האר"י הסביר את עצמו: החתן הזה ירד לעולם הזה רק בשביל לתקן את הבהמה הזאת, וברגע ששם את חתיכת הבשר בפיו גמר את התיקון ולכן מת. אמנם כולם כאן עצובים, אך החתן לא! זו דווקא שמחה גדולה בשבילו, ולכן צחקתי.

האריז"ל, יותר מכל חכמי ישראל לפניו, העמיק מאוד בתורת הגלגול. אמנם גם קודם לכן היו שעסקו בכך, אך הוא הרחיב ופיתח את הנושא באין ערוך, בפרט ב"שער הגלגולים". מעניין לציין, כי בניגוד לגלגולים בהם עוסק האר"י רבות, דווקא בגיהנם הוא ממעט יחסית לדבר.

היחס בין גיהנם לגלגול, מתבאר בכתבי האר"י עצמו: תיקון החטא שעל ידי הגלגול שייך למוחין דאבא (חכמה), ואילו הגיהנם למוחין דאמא (בינה). אהבתו של האריז"ל לנושא הגלגול, מלמדת על כך שעניינו העקרי הוא חכמה דווקא. החכמה היא אור, "ברק המבריק על השכל", ואילו הבינה שייכת לחושך, להבנה החודרת את הערפל ומבינה דבר מתוך דבר. כחכם הרואה את הנולד, האר"י רואה בכל אחד את הנולד מחדש – מאין הוא בא בגלגוליו הקודמים, ולאן הוא הולך בגלגולים הבאים.

לא במקרה, יכול האר"י לצחוק ולשמוח גם במקום שכולם רואים רק חושך וצער. כשמו כן הוא – יצחק, ועל כן יש לו חוש מתי צריך לצחוק. כאשר מדובר באר"י עצמו, ה"מאין באת" של גדול חכמי הנסתר נעוץ בשני שרשי נשמה: משה רבינו – אבי התורה שבכתב, ורבי עקיבא – אבי התורה שבעל פה (וכמבואר במקום אחר, רק מכח הייחוד בין שתי התורות, יכל האר"י לגלות את סודות התורה). ראית הטוב שבכל דבר קשורה במיוחד לרבי עקיבא:

באחד מן הסיפורים המפורסמים אודותיו, פקדה אותו שורה של תקלות בהיותו בדרך: כל אנשי העיר שעבר בה סרבו להכניסו הביתה, נרו כבה, תרנגולו וחמורו נטרפו בזה אחר זה… ועל כל תקלה כזו התחזק רבי עקיבא בביטחונו כי "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד". בסופו של דבר, כמובן, התבררה צדקתו כאשר שודדים פשטו על העיר ורצף התקלות התגלה כהצלה ממוות בטוח.

כאן אין ראיה מוחשית כפי שקיימת בסיפורנו, אך מכח אמונתו היה רבי עקיבא חכם רואה את הנולד, הטוב הנולד מן הרע המדומה הזמני. סיפור מובהק עוד יותר עוסק בתגובתו של רבי עקיבא לחורבן הבית:

הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו: (במדבר א') והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק!

הרי הוא אומר: (ישעיה ח') – ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה: "כה אמר ה' צב-אות, ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה". ומה אמר זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים". וכתיב בתריה: "ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה".

אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר.

אין זו אמונה בלבד, אלא וודאות איתנה המבוססת על נבואה אלוקית. אם הסיפור הראשון הוא בגדר "אחור", אמונה בטוב באופן החסר כל וודאות לגבי אופיו של הטוב המקווה, הרי שכאן ישנו סיבוב והפניית פנים – ראיית הנולד ממש, דרך פסוקי הנביאים. אמנם הפסוק העגום הוא זה שהתגשם כרגע, אך דווקא מכוחו עוד יקומו פסוקי הנחמה.

בהשוואה לסיפורים אלו, סיפורו של האר"י ז"ל הוא כבר בגדר "פנים" לגמרי: הטוב הנסתר קיים ועומד מול עיני האר"י, ביתר בהירות מהמציאות הקשה הגלויה לעינינו. על דרך פירושו של אדמו"ר הזקן כי "חכם הרואה את הנולד" פירושו "רואה את העולם הנולד כעת מן האלוקות", רואה האריז"ל את העולם באופן אחר לגמרי. בעוד כולם חיים את הטרגדיה, עומדים שלושה וצוחקים: החתן שהשתחרר מהבלי העולם, הבהמה שבאה על תיקונה, והאר"י החי – החולש במבטו על כל הרבדים הנסתרים שבמציאות.