נקמת דם עבדיך

“גדולה נקמה שנאמר ‘אל נקמות ה'”[א]. בדרך כלל, בין אדם לחברו, הנקמה היא מדה רעה – “לא תקם ולא תטר את בני עמך”[ב], ומדת הצדיקים היא “הנעלבים ואינם עולבים”[ג]. אך ביחס לאויבי ישראל הנקמה היא ‘במקומה’ הנכון[ד], איננה נובעת מגאות האדם הפרטי אלא מתוך “רוגז ברוך”[ה] על העוול במציאות ומתוך הזדהות עם כלל ישראל. ה’ הוא “הנוקם את נקמתנו”[ו], וגם עלינו מוטל לנקום את נקמת בני ישראל שהיא נקמת ה’[ז].

במדינה היהודית, הנקמה היא ‘תגובה ממלכתית’ הולמת ונדרשת מול פיגועי טרור, ועל הציבור לתבוע נקמה (וכאשר המדינה לא ממלאת את תפקידה נוצר ‘וואקום’ המזמין תהו ובהו). בראש ובראשונה, יש לנקום את דם ההרוגים מיד הרוצחים – עונש מוות למחבלים! מעבר לזה, הנקמה היא פגיעה קשה וכואבת במעגלים נרחבים, בדומה לפעולות תגמול בראשית ימי המדינה – פגיעה בראשי-הנחש של ארגוני הטרור, שולחי המחבלים ועוזריהם, מסיתים ותומכים בקרב אוכלוסיה עוינת, ופגיעה במשפחות המחבלים (כהריסת בתים או הלאמתם להתיישבות יהודית, שלילת אזרחות וגירוש מן הארץ). נקמה זו היא גם בגדר ‘מלחמת מצוה’ לפגוע באויב הרוצה לכלותנו[ח].

לנקמה יש ערך פשוט של הרתעה, ואילו חוסר תגובה מתפרש כחולשה המזמינה פיגועים ר”ל[ט]. מעבר לזה, לאחר שכבוד ישראל הושפל לעפר, באה התגובה הטבעית של הנקמה וזוקפת את הקומה, “ידין בגוים מלא גויות… על כן ירים ראש”[י]. הנקמה מחזירה את האמון בעצמנו ובחיינו, מתוך בטחון בכח שה’ נותן בנו (“הנתן לך כח לעשות חיל”[יא]) – תקומת עם ישראל בזקיפות קומה[יב].

הנקמה הראויה מעוררת שמחה, “ישמח צדיק כי חזה נקם”[יג]. לפי פנימיות התורה, הנקמה נובעת מספירת הבינה, שממנה מתעוררים ‘דינים’ והיא היא מקור השמחה. “הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקם ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו”[יד] במהרה בימינו אמן.