יפוצו מעינותיך חוצה

למאמרים נוספים על י”ט כסלו

כל יהודי שיצא ממאסר צריך להודות לה’. אך רק במקרים מאד מיוחדים הופך אירוע כזה ליום שמוזכר בלוח-השנה של אלפים ורבבות לדורות. כך הוא י”ט בכסלו, בו השתחרר ממאסרו רבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, לפני יותר ממאתיים שנה. לא מדובר כאן רק בהערצת חסידים לרבם האהוב (דבר חיובי בפני עצמו). אדה”ז עצמו ראה בפרשת המאסר והגאולה שלו לא רק עניין פרטי, אלא מאורע בעל משמעות כללית.

הדורות הראשונים

נחזור עוד לאחור. דור אחד לפני כן, מופיע רבי ישראל בעל שם טוב ומאיר את שמי היהדות באור חדש-ישן של אמונה ואהבה. הבעש”ט סיפר על חזיון מיוחד שהיה לו, בו הוא רואה את עצמו משוטט בעולמות עליונים (ב”עליית נשמה”) ומגיע להיכלו של המשיח. הבעש”ט שואל את המשיח “אימתי קאתי מר [מתי יבוא אדוני]?”, והמשיח עונה לו “לכשיפוצו מעינותיך חוצה”[1]. מכאן שהחסידות אמורה להיות “תנועה משיחית” – בגלוי ובלי בושה – תנועה שעצם תהליך התפשטותה והפצתה, בצורה הנכונה, הוא צעד משמעותי בגאולה. אך היעוד “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם”[2] לא התקיים ביום אחד. לבעש”ט היתה אמנם חבורת תלמידים, והשפעתו הגיעה עד להמוני יהודים פשוטים, אבל עדיין לא נראתה ‘תנועה’ של ממש שתבטיח את ההפצה.

השלב הבא של החסידות דומה למיקוד קרני השמש בעדשה רבת עוצמה. תלמידו הגדול של הבעש”ט, רבי דב בער ממעזריטש, המכונה “הרב המגיד” מושך אליו כמו מגנט אדיר חבורת ענקי-רוח שאין כדוגמתה. די להזכיר שמות כרבי אלימלך ורבי זושא, רבי מענדל מויטבסק, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי נחום מצ’רנובל, רבי שמעלקע מניקולסברג, רבי פנחס בעל ההפלאה, רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי שלמה מקרלין ורבי שניאור זלמן מליאדי – כדי להווכח עד כמה בית מדרשו הדל של המגיד היה באמת “מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים”[3]. המגיד עצמו יושב ספון בביתו – גם באופן פיזי הוא בקושי יכול לזוז, עקב נכות ברגליו – ומשמיע תורות עמוקות שמובנות בהתחלה רק ליחידי סגולה שסובבים אותו. אך לכל אחד מאותה חבורת תלמידים מופלאה ברור שמכאן צריך לצאת החוצה, “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה”, לכבוש עוד מחוזות בעולם היהודי ולהביא אליהם את אור החסידות. כך מגיע השלב הבא, שבו רואים בבירור תנועה הולכת וגדלה, סוחפת ומדבקת. אלא שעכשיו מתעוררת גם, במלוא עוזה, תופעה של התנגדות, חלקה בתום-לב, בגלל חששות מחידושים ושמועות שונות, וחלקה המכוער על-ידי מחרחרי ריב ומדון.

שני אורות

אך לפני ההתנגדות, נשים לב לדמותו של מיודענו רבי שניאור זלמן, הצעיר בחבורת תלמידי המגיד אך אחד הבולטים בה. כשמו כן הוא, שניאור – שני אור – פעמיים אור: מצד אחד, הוא נצב בשורה הראשונה של ענקי הגמרא וההלכה בכל הדורות, כמו שניתן לראות ב”שולחן ערוך” שכתב אדה”ז מחדש, עד ששמו נקרא בפי החסידים “הרב” סתם. זהו אור התורה הנגלה, “תורה אור”[4]. מצד שני, וללא כל סתירה, האור של פנימיות התורה, הסוד והרז (והרי רז = אור): בשפע עצום של מאמרי חסידות, הוא מפרש ומסביר בשפה ברורה את חכמת הנסתר, ומבלי לאבד את השפה המקורית של הקבלה הוא מוסיף לה לבוש חסידי המעניק משמעות גם בנפש האדם ובעבודת השם. כך אדה”ז ‘תופר’ ומחבר את תנועת החסידות אל שני האורות שקדמו לה, האור המוכר של התלמוד והפוסקים, והאור של חכמת הקבלה שכבר התפשטה הרבה מאז האר”י הקדוש. גולת הכותרת של אדה”ז בפנימיות התורה היא ספר התניא – ולכן הוא ראוי להקרא “בעל התניא [האור של פנימיות התורה] והשולחן ערוך [האור הנגלה]”.

הצעד המשמעותי של אדה”ז בכיוון הַחוּצָה – “יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה” – מעורר התנגדות נוספת. ובעקבות עלילה והלשנה של יהודים, הוא מואשם בבגידה בצאר הרוסי ומושלך למאסר. על כן, המשפט הוא לא על רבי שניאור זלמן, אלא על כל התנועה שהוא מייצג, מאז הבעש”ט (שאדה”ז כינה אותו ‘הסבא’, הסבא הרוחני) ודרך הרב המגיד. יתירה מזו, אדה”ז נאמן לדרכו של הבעש”ט לראות בכל דבר את יד ההשגחה העליונה, ולכן הוא מפרש את המאסר הפיזי בעולם הזה כמשקף עימות רוחני, “קטרוג בבית דין של מעלה”, בו עומדת תנועת החסידות למבחן, האם אכן הגיע הזמן לצאת “הַחוּצָה”, לנער את עם ישראל מתרדמת הגלות ולהתחיל לצעוד לקראת בוא המשיח?

ממילא, בשורת שחרורו של אדה”ז אינה רק פסק-דין של פקידי הצאר הרוסי שמנקים אותו מעוון בגידה. “מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא [מלכות הארץ כעין מלכות השמים]”[5] – ומתברר שבבית-דין של מעלה יוצא אדה”ז זכאי, וכאילו אומרים לו: המשך בדרכך להפיץ חסידות! אכן, הלקח העיקרי שאדה”ז מפיק מהמאורע הוא להפיץ חסידות יותר מאשר קודם לכן. המסורת החסידית אף מספרת שבהיותו במאסר התגלו לאדה”ז נשמותיהם של הבעש”ט והרב המגיד. אדה”ז שאל אותם האם להמשיך בהפצת חסידות או “להוריד פרופיל”, והם השיבו שימשיך להפיץ, וביתר שאת! המעין הנסתר של פנימיות התורה החל לצאת החוצה, הוא נתקל בסכר מאיים והתפשטותו הוטלה בספק. אבל משהוסר הסכר המים פורצים בעוצמה רבה עוד יותר ומצליחים להגיע החוצה עוד ועוד.

עשרים-ושש שנים בדיוק לפני שיצא אדה”ז ממאסרו, הוא עמד ליד מטתו של רבו הגדול ביומו האחרון בעולם הזה. לפתע פנה הרב המגיד אל תלמידו החביב ואמר לו “זלמניו, היום הוא היום טוב שלנו“[6]. ביום פטירתו של הצדיק ‘נאספים’ כל ימי חייו עלי אדמות והופכים לאבוקת אור ענקית הממשיכה להאיר לדורות הבאים (אפילו יותר מאשר בחייו, כאשר נשמתו היתה קשורה לגוף פיזי מוגבל) – לכן י”ט בכסלו הוא יומו של הרב המגיד ממעזריטש, “יום ההילולא” שלו. אך באותה מדה הוא גם היום של התלמיד, רבי שניאור זלמן, שיציאתו ממאסר היא בשורת גאולה לרב ולתלמיד גם יחד, וגם לכל יהודי באשר הוא שם, שכן דמויות אלו הינן “נשמות כלליות” ומשפיעות על כולנו גם אם איננו מודעים לכך.

אחוות האסירים

אדה”ז טבע את הפתגם “לחיות עם הזמן”[7], שפירושו לחיות חיים בעלי משמעות לאור פרשת השבוע שנקראת בתורה, ולראות בה פירוש השבוע שעובר עלינו, במישור הפרטי ובמישור הכללי.

והנה יום שחרורו של אדה”ז ממאסר חל בדרך כלל בשבוע שבו קוראים בתורה את פרשת וישב, שבה מסופר על יוסף הצדיק בבית האסורים. יוסף הוא הדמות התנכי”ת הבולטת ביותר של צדיק המושלך לבית הסוהר. מאז יוסף הצדיק ועד עצם היום הזה, יש שורה ארוכה של דמויות מופת בעם ישראל שעברו חויה דומה, ואדה”ז הוא הבולט ביניהם.

כפי שהוסבר קודם, אדה”ז לא רק יוצא מבית הסוהר וחוזר לביתו, אלא הופך את כל האירוע לקרש קפיצה להגיע לשיאים חדשים, ממש כמו יוסף הצדיק שעולה לגדולה בבת-אחת, פושט את בגדי האסיר ולובש את בגדי המשנה-למלך.

לא קשה לזהות דמיון נוסף בין שתי הדמויות: מלבד התואר צדיק שיוסף זוכה לו, בצדק, הוא חכם מופלא שגם הגויים משתאים על חכמת אלקים שבו. וכך גם אדה”ז הוא דמות של צדיק וחכם, כזה שגם החוקרים הרוסים מתפעלים ממנו.

לברוח החוצה

כעת נמשיך “לחיות עם הזמן” ונצטרף ליוסף הצדיק. נקודת-השיא בתיאור צדקותו של יוסף היא בפסוק “ויעזֹב בגדו בידה וינס ויצא הַחוּצָה”. עיקר העמידה בנסיון היא להצליח לצאת הַחוּצָה, וכשהוא בחוץ זה כבר “לאחר מעשה”. המלה הַחוּצָה מוכרת לנו היטב, אך נתעלם בינתיים מההקשר הקודם שלה ונעמיק בפסוק שלפנינו.

בהפשטה, אפשר לומר שיוסף מצליח לברוח החוצה מהעולם. אשת פוטיפר היא סלתה ושמנה של התרבות המצרית, החברה הגבוהה במיטבה, והיא פורשת בפני יוסף את כל מנעמי העולם הזה שממש אי אפשר לסרב להם, הכל כל-כך יפה ומפואר ונעים. העינים הולכות שבי אחרי כל זה, והלב הולך ומתפתה, “העין רואה והלב חומד”[8]. אך יוסף מצליח להיות נאמן, לצפצף על העולם ולהוציא לו לשון ארוכה, ופשוט לצאת ממנו החוצה, לעולם אחר.

איך יוסף עושה את זה? כמובן, מדובר ברצון תקיף מאד, אבל מאחורי הקלעים מתחבאת חכמה עמוקה, תפיסת עולם שלמה, שיודעת לצחוק על העולם ולברוח ממנו. מי שמגלה לנו את הסוד הוא הרב המגיד ממעזריטש[9]. הרב המגיד מביא את דברי חז”ל (המובאים גם ברש”י), שיוסף כמעט נכשל אילולא הופיעה לפניו, ברגע האחרון, “דמות דיוקנו של אביו”[10]. ומסביר המגיד: הצדיק יודע שלכל תופעה בעולם יש שרש בקדושה. גם תופעות שבפני עצמן הן רע גמור, וצריך לברוח מהן כמו מאש, צריך גם לדעת שיש בהן איזה ‘ניצוץ’ קדוש שנפל ממקום גבוה והגיע עד ללבוש הזה. והנה יוסף רואה לפניו את האשה המפתה, שמנסה לסחרר אותו במדת התפארת – זו תפארת טמאה ורעה, אבל יוסף מזכיר לעצמו שהתפארת המזויפת הזו מחפה על “ניצוץ שנפל”, חיקוי עלוב של מדת התפארת הקדושה והאמיתית, שהיא היופי וההרמוניה בשילוב המדות הקדושות והטהורות. את מדת התפארת מייצג יעקב אבינו, כמו בביטוי “תפארת ישראל”[11], וזו הכוונה שדמות דיוקנו של יעקב מצילה את יוסף מהנסיון – יוסף מצליח “להעלות את המדה לשרשה”, ובמקום להסתכל על התפארת החיצונית הוא נדבק בתפארת הפנימית שנמצאת מחוץ לעולם המסנוֵר שלפניו. במלים אחרות, יוסף ‘מפרק’ את המציאות למרכיביה הראשוניים, וכך מצליח לאיין ולאפס אותה.

מחוץ לחלל העולם

אם נלך עוד לאחור, נגלה את השרש הראשון ליכולת הזו לצאת “החוצה”. ההופעה הראשונה של המלה “החוצה” בתורה היא אצל אברהם אבינו: “ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך”[12]. לאיזה ‘החוצה’ ה’ מוציא את אברהם? נקרא את פירוש רש”י:

לפי פשוטו, הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו, צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן. אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן… דבר אחר הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה.

אברהם הוא חכם גדול, ובחכמתו הוא מגיע למסקנה ברורה שהוא ושרה אינם יכולים להוליד. אבל הקב”ה מוציא אותו מחוץ לתפיסת העולם הזו. בלשון ימינו, “חללו של עולם” הוא הקוסמוס שנראה כמעט אין-סופי, אבל באמת הוא מוגבל ופועל לפי חוקים מוגבלים. האמונה הראשונה של אברהם לא הצליחה להתעלם לגמרי מההגבלה הזו, כי סוף סוף ה’ ברא מערכת סופית ומוגבלת עם כללים משלה. אבל הקב”ה מראה לאברהם שהוא יכול לצאת לגמרי החוצה, מעבר לכל גבול, וכאילו לברוא את העולם מחדש. התגובה של אברהם אבינו לגילוי הזה היא “והאמִן בהוי'”[13] – זו האמונה היהודית בטהרתה.

שתי היציאות החוצה, של אברהם ושל ויוסף, משלימות זו את זו. אברהם מתמודד מול העבודה הזרה (המתייחסת לעולם חלקי ומפורד) ומביא לעולם את אור האמונה בה’ אחד, האמונה שבכוחה אפשר לצאת החוצה מהעולם ולעצב אותו מחדש. ואילו יוסף מתמודד עם התאווה, ומגלה בקרבו את הכח להתגבר על היצר ולצאת החוצה מהעולם המפתה. שני הצדדים הללו מפורשים בדברי חז”ל על הפסוק “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”[14] – “אחרי לבבכם, זו מינות [פגם באמונה]. ואחרי עיניכם, זה הרהור עבירה [עריות]”[15].

נקודת המשען

ומה קורה אחרי שהצלחנו לצאת החוצה? כעת אפשר לומר שהתמונה יכולה להתהפך.

כלומר, נקודת המוצא של אברהם אבינו היא בתוך העולם הזה, הוא מכיר את בוראו והולך ומתקדם עוד ועוד באמונתו, עד שהוא מגיע לשיא של יציאה החוצה מחללו של עולם. בדומה לזה אצל יוסף הצדיק: הוא שקוע בבית פוטיפר וכמעט נבלע לגמרי, עד שהוא מצליח לנוס ולצאת החוצה. אבל עכשיו, כשאנו עומדים עם אברהם ויוסף באותה נקודת תצפית בלתי נתפסת מחוץ לחללו של עולם, מתברר לנו לפתע שאולי אותו מקום שמחוץ לעולם הוא באמת הפנים, וכל העולם הזה אינו אלא החוץ!

מהו הפנים ומהו החוץ בשביל היהודי? אפשר לומר שהעולם המוכר לנו הוא הפנים, וכל מה שמעבר לו הוא החוץ – עולם האמונה והתורה, העולם הבא ועוד עולמות אחרים אפשריים… – אבל האמת לאמיתה היא שיהודי יכול להסתכל על העולם הזה כ’חוץ’ שנשמתו נשלחה אליו. “העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא”[16], ויש כאלה שבאמת מרגישים בעולם הזה כמו אורחים לרגע, ליתר דיוק כשלוחים שתפקידם לפעול כאן, בחוץ.

אחד מחכמי אומות-העולם אמר שאם יתנו לו נקודת משען מחוץ לכדור-הארץ הוא יוכל להזיז אותו ממסלולו. ליהודי יש נקודה כזו, לא רק מחוץ לכדור-הארץ אלא מחוץ ליקום! לכן הוא יכול להיות ‘משוחרר’, לצאת מהעולם ולחזור אליו וגם להחליף נקודות מבט, לפעמים לראות את העולם הזה כפנים ולפעמים לראות אותו כחוץ (כמו בגד שאפשר להפוך את פנימו לחוצו וחוצו לפנימו, כפי שעשה כנראה יוסף הצדיק בבגד שהותיר בידי אשת פוטיפר).

כעת נחזור לתנועת החסידות. המשיח אמר לבעל-שם-טוב שהוא יבוא כאשר “יפוצו מעינתיך חוצה” – והפשט הפשוט הוא שהמעין של האמונה והפנימיות יופץ החוצה, אל העולם שנמצא בחוץ כשדה-פעולה שאליו צריך לצאת. אך הכח לצאת החוצה אל העולם, נובע מהכח של אברהם ויוסף לצאת החוצה מן העולם. בהתחלה יוצאים החוצה מהעולם, מאיינים אותו וקוראים בקול גדול “אין עוד מלבדו”[17]. ואז מתברר שהמקום האמיתי שלנו הוא מעל העולם, משם נחצבה נשמתנו, והנה אנו מפנים את פנינו חזרה אל העולם ויוצאים אליו החוצה.

אלו שני העמודים האיתנים של תורת החסידות. מצד אחד, האמונה שביכולתה ‘לבטל’ את כל המציאות, להעלות את הכל למקורו ושרשו, לעצום את העינים ולומר “שמע ישראל… הוי’ אחד”[18]. מתוך כך, מתברר שיש לנו נקודת משען (ארכימדית) מחוץ לעולם, ואז אנחנו יכולים “להפוך את העולם היום”, להפיץ את המעין הכי פנימי במקום החיצוני שאין חוצה יותר ממנו, וכך להביא את הגאולה האמיתית והשלמה, בביאת המשיח ובבנין בית המקדש, במהרה בימינו.

למאמרים נוספים על י”ט כסלו