יש סיכוי לאהבה

לכאורה, הכי מתאים לדבר על אהבה בניסן, חודש האביב שבו יצאנו ממצרים. אבל במפת כוחות הנפש אנו מציבים את האהבה דווקא בחודש חשון.

בואו נבדוק מה באמת קרה לאהבת ניסן. נכון שהכל התחיל באהבה גדולה, מיציאת מצרים עד הר סיני, “משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו”. אבל בשלב מסוים אירע משבר חמור, האהבה המלבלבת עוד לא נתנה את הפרי המתוק עד שאירע חטא העגל בחודש תמוז והלוחות נשברו. גם אהבת הארץ נשברה עם חטא המרגלים בחודש אב. וכך הגענו לאלול עם הרבה עבודה לתקן… בשפע החגים של תשרי התיקון אכן נשא פרי, כל החטאים נמחלו, ביום הכיפורים קבלנו את הלוחות השניים ובחג הסוכות כבר היתה השמחה שלמה (הסוכה מוכיחה שיש סיכוי לאהבה).

ועכשיו, כשהסתיימה תרועת החגים, מגיע זמן האהבה. אך הפעם אין זו אהבה ראשונה ומתלהבת, אלא אהבה בוגרת ורצינית, אהבה שעברה משברים ויכלה להם, אהבה שקטה ויציבה. זו אהבה שיכולה להפוך את כל המרירות של המשברים – כמו שרמוז בשמו של מרחשון ההופך מר למתוק.

אור ואהבה

במערכת הספירות וכוחות הנפש, האהבה היא הממד הפנימי של מדת החסד – עושים חסד מתוך אהבה. האהבה היא הכח הראשון מבין המדות. כלומר, ב’קומה העליונה’ נמצאים כוחות השכל (רובד ‘המושכל’), ואף מה שמעל ומעבר לשכל, אבל החוויה המורגשת של האדם היא בעיקרה ב’קומה האמצעית’ (הרובד ‘המורגש’) המורכבת מהשלישייה הידועה: חסד גבורה תפארת.

אם כן, הצעד הראשון הוא חסד ואהבה – כמו שהקב”ה ברא את העולם במדת החסד האין-סופי, וכמו שהיהודי הראשון הוא אברהם אבינו המזוהה עם מדת החסד, “חֶסֶד לְאַבְרָהָם”, ומדת האהבה “אַבְרָהָם אֹהֲבִי”. אברהם מתנהג בחסד ובאהבה עד כדי שהוא נחשב ‘מרכבה’ למדת החסד האלוקי בעולם. לכן נכון לומר שה’ ברא את העולם על-ידי הנשמה המיוחדת של אברהם אבינו, כמו שדרשו חז”ל בפסוק “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם” – אותיות באברהם.

ישנו רמז יפה: אהבה ראשי תבות “אור הקדוש ברוך הוא”. האור הוא הבריאה הראשונה וזהו אור של אהבה, כי בלי האהבה שה’ מעניק הבריאה אינה יכולה להתקיים. במושגי המדע, האהבה דומה ל”כוח המשיכה” הקיים בין כל שני גופים ובלעדיו העולם שלנו יהפוך לתוהו ובוהו. גם האור קשור לאברהם אבינו, שעד אליו העולם היה שרוי בחשכה והוא ‘הדליק את האורות’ – “אברהם התחיל להאיר”.

יעקב מציל את אברהם

והנה המדרש אומר משהו מפתיע: כאשר אברהם אבינו הושלך לכבשן האש, הוא ניצל רק בזכות הנכד שעתיד לצאת ממנו, יעקב אבינו, על פי הפסוק בנביא “כֹּה אָמַר ה’ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם” – יעקב פדה והציל את אברהם מהכבשן. מה הכוונה? האם באנו (חס ושלום) להמעיט בזכותו של אברהם?

ההסבר נעוץ במדת האהבה. כפי שראינו, האהבה הראשונה נתקלת בקשיים והיא עלולה להישבר. יפה מאד וחשוב מאד להתחיל דברים חדשים מתוך אמונה גדולה ואהבה גדולה. אבל מי אמר שנצליח להתגבר על הקשיים והנפילות? צריך מישהו שיוכיח שהאהבה של אברהם יכולה להמשיך ולהתמיד גם בסבך הקשיים והצרות, לשרוד את הנפילות. זה בדיוק מה שעושה יעקב אבינו: הוא מתמודד עם משברים ורדיפות, ומראה שהאור הגדול של סבא אברהם חי וקים למרות הכל.

גם אהבת ישראל נמצאת בסכנת משבר. מתחילים באהבה פשוטה ותמימה, אבל מה קורה כאשר למשל רואים פגמים בזולת, האם נמשיך לאהוב אותו? עכשיו צריך לעבוד ולהגיע לרמה עמוקה יותר של אהבה, מתוך הבנה שכולנו אחד ושבכל אחד יש מעלה מיוחדת, כמו שמלמד אדמו”ר הזקן שיש “לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו”.

לקראת חודש חשון, נהוג להכריז את הפסוק “וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ”. ראשית, באים לומר שעכשיו, אחרי החגים, צריך ללכת לעבודת ימי החולין. בנוסף, יעקב הולך לדרכו הארוכה וממשיך בכך את האהבה של אברהם אבינו. “תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם” – יעקב מאמת ומנציח את החסד של אברהם.