ר’ איצ’ה מתמיד היה חסיד נלהב ושד”ר מסור, אבל בעיירה חסידית אחת הוא כבר לא מסוגל לדרוך… מה בעצם קרה שם, ולמה צריך מסירות נפש כדי לבקש ברכה?

הרב החסיד ר’ יצחק הורביץ  (ר’ איצ’ה דער מתמיד), נולד בשנת תרמ”ה בערך לאביו שלמה מנחם מענדל ולאמו מרת עלקא, בברעגזנעוואטע שבפלך חרסון. עוד בהיותו נער ניכר כמתמיד יוצא דופן, ומלמדו סיפר לימים שהיה ממשיך לשבת וללמוד מדי לילה, גם כשהוא, המלמד, כבר היה מוכן ללכת לישון. בתרנ”ז קיבל ר’ איצ’ה סמיכה לרבנות, ובאותה שנה נוסדה ישיבת תומכי תמימים. חבריו של ר’ איצ’ה, שניסו לשכנעו לנסוע לליובאווטש, הצליחו בכך רק לאחר ששמע שנוסדה בה ישיבה. ואכן, הוא הגיע למקום והתקבל לישיבת ‘תומכי תמימים’. בתחילה היה עסוק גם שם בנגלה בלבד, ואפילו כשהמשפיע ר’ שמואל גרונם היה מתוועד עם הבחורים, היה ר’ איצ’ה יושב בקצה השני של בית המדרש וממשיך בלימודו. לאחר כמה פעמים ששמע את דבריו ,’נתפס’ והחל להשתתף בהתוועדויות וללמוד חסידות בהתמדה. בשנת תרפ”ח, לאחר שאדמו”ר הריי”צ עזב את רוסיה, רצה להתקרב אליו והתיישב בריגה שבלטביה. משם יצא כשד”ר לאירופה ולארצות הברית.  ביו”ד כסלו תש”ב, לאחר פלישת הגרמנים לריגה, נרצח ר’ איצ’ה. הצוררים הובילו יהודים רבים בכוח אל תוך בית הכנסת, הציתו אותו, והעמידו יהודים רבים אחרים בחוץ כדי לצפות במחזה הנורא. עדי ראיה סיפרו מאוחר יותר כי ר’ איצ’ה פתח את ארון הקודש, הוציא ספר תורה ואמר: “אנו זוכים לקיים מצות מסירות נפש על קידוש השם ועלינו לעשות זאת מתוך שמחה”. הוא הניח את ידו האחת על כתפו של הרב אליהו חיים אלטהויז ואת השניה על כתפו של הרב יחזקאל פייגין (מזכירו המסור והנאמן של הרבי הריי”צ) ויחד הם יצאו בריקוד כשהם שרים את ניגון ה’הקפות’ של רבי לוי יצחק שניאורסון.

סיפר ר’ יהודה חיטריק: פעם היינו בהתוועדות אצל השו”ב ר’ יוסף ח”ן, ובתוך ההתוועדות אמרו אחדים [לר’ איצ’ה], שר’ יוסף צריך לברכה – לא היו לו בנים. ואמר ר’ איצ’ה שאיננו יכול: כי כשהיה פעם באורשא כשד”ר לדמי ‘מעמד’ לרבי, ולסדר לימוד דא”ח ברבים, התוועדו בבית חסיד אחד. ושם היה חסיד אחד שלא היו לו בנים, ויאמר החשוך בנים שיתן סך מסוים עבור מעמד ויברכו אותו בבנים. וסיים ר’ איצ’ה: היו אז בגילופין, נתברך והתקיימה הברכה, אחר זה לא יכלתי יותר לבוא לאורשא. ואתם חפצים שאסע גם מכאן?…

בדומה לכך, שהה פעם ר’ לייזר ננס ליד חדרו של הרבי הריי”צ, ושמע את ר’ איצ’ה דער מתמיד בוכה לפני הרבי. הוא ספר לו שכחלק ממסעותיו בעיירות כשד”ר  אנשים מתנים בפניו את צרותיהם, והוא שולח פ”נ לרבי בבקשת ברכה. פעמים רבות  לא היה זמן מספיק בכדי לשלוח פ”נ באופן מידי, אז הוא היה שולח פ”נ במחשבה – כפי שנהגו חסידים רבים – וברוב הפעמים באה הישועה, בזכות ברכת הרבי. עד כאן הכל טוב, אך ר’ איצ’ה בכה שלפעמים מייחסים את הישועה לו עצמו במקום לרבי. כתגובה, הרבי ספר לו סיפור זהה שקרה עם ר’ הלל מפאריטש: גם ר’ הלל היה מסתובב בכפרים ומלמד דא”ח, ולפעמים גם לו קרו מקרים דחופים והיה צריך לתקשר עם הרבי הצמח צדק במחשבתו, וגם הוא בכה שמייחסים לו עצמו את המופתים. ואז אמר הרבי הריי”צ לר’ איצ’ה: “בשביל לעזור ליהודי אחר, צריך מסירות נפש”.

רבי נחמן מברסלב, וכן רבי ישראל מרוז’ין, הסבירו במשל זהה את תחושתם כלפי הכבוד שחולקים להם: מעשה בשר אחד, שמשל בכפר נידח. אנשי הכפר היו בורים, לא חילקו בין שר ובין מלך והעניקו לשר כבוד מלכים. כך התנהלו העניינים זמן רב, אך יום אחד בא המלך עצמו לבקר באותו הכפר. השר חרד כמובן לקראתו, הובילו בשבילי הכפר והראה לו את השטח הנתון למרותו. בתוך כך התקרב אחד הכפריים, שדמותו של המלך לא אמרה לו דבר, ונפל לרגלי השר כמלך ממש – בעודו מתעלם לחלוטין מהמלך האמיתי שמולו… ניתן לשער כמה התבייש השר, מאותו “כבוד” שחלק לו הכפרי. כך חשים הצדיקים, כאשר בני אדם חולקים להם כבוד ומתעלמים בתוך כך מה’ יתברך הניצב עמם תמיד.

ר’ איצ’ה מתמיד מביע כאן תחושה דומה: כחסיד ומקושר אמיתי, הוא חי תמיד עם הרבי ומבקש את ברכתו בכל דבר. אנשי העיירות שהעריצוהו גרמו לו סבל של ממש, עד שהדיר את רגליו מהמקום בו החשיבו אותו לבעל מופת. אך הרבי הריי”צ, שהנהגת החסידים הוטלה על כתפיו, חש מן הסתם בדיוק כמוהו – ובכל זאת המשיך לברך ולפעול ישועות, ועודד את ר’ איצ’ה “לשלוח” אליו בקשות, גם במחיר כבוד קשה מנשוא. כך הוא, וכך גם הצדיקים שהובאו למעלה. בשביל לעזור ליהודי אחר, צריך מסירות נפש!