סיפורי צדיקים

למה אנחנו לא רועדים? לפי מה שסיפר רבי ישראל מרוז’ין, זו שאלה רצינית. האם זה הבדל בין הבעל שם טוב לבורא עולם, או הפער שבין המגיד לעגלון?

רבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, היה תלמידו וממשיך דרכו של הבעל שם טוב הקדוש. בתקופת הנהגתו הצטרפו אל החסידות רוב מניין ובניין של גדולי הדור הבא. אף שבניגוד לרבו היה המגיד יושב אוהל מובהק, ולא הרבה לצאת למסעות, את תלמידיו שלח למקומות רבים בפולין וליטא, ואף לגרמניה הרחוקה. החסידות שגשגה, ומטבע הדברים, גם ההתנגדות לה העמיקה. מסופר כי המגיד נפטר בעקבות המחלוקת העזה, כאשר כמה מתלמידיו השיבו מלחמה שערה והדבר עלה לו בבריאותו ולבסוף בחייו. בשנת תקל”ב פרצה במעזריטש מגפה. ר׳ זושא הביא את המגיד לאניפולי, שם התגורר כשבעה חודשים עד ליום הסתלקותו בי”ט בכסלו תקל”ג. לאחר פטירתו, התפזרו תלמידיו ברחבי אירופה והפיצו את החסידות במקומם, בהניחם את יסודותיה של תנועת החסידות כפי שהיא כיום.

בהקלויז ברוז’ין ישבו פעם החסידים והסבו לסעודת מלווה מלכה, ופתח הרה”ק את דלת חדרו שהיה פתוח לבית הכנסת, ועמד על יד הפתח ואמר: תדעו, הבעל שם טוב הקדוש לא היה ה’כביכול’ [היינו הקב”ה], וזקני המגיד לא היה בעל עגלה.

וסיפר: הבעל שם טוב הקדוש התפלל פעם לפני התיבה ונגרר טליתו מעל חגורו, וניגש זקני המגיד וקיפל את הטלית ותחבו בחגורה. ונפל פחד השם על המגיד והתחיל לרעוד והיה בסכנה גדולה, עד שהוכרחו להפסיק את הבעל שם טוב מדבקותו, בכדי להשקיט את המגיד מפחדו. והנה כבר הקדמתי ואמרתי לכם שהבעל שם טוב לא היה ה’כביכול’ וזקני המגיד לא היה בעל עגלה, ובכל זאת כשנגע בלבוש הבעל שם טוב נפל עליו פחד כזה. ועתה התבוננו נא: הרי כל העולם הוא לבושו של הקב”ה כביכול שקדושתו מתלבש בהם, אם כן כמה צריך ליפול פחד ה’ על האדם כשנוגע בדבר מן העולם.

ולמה, באמת, לא קורה לנו כפי שקרה למגיד? אולי מפני ההסתרה שעוטפת את העולם, ולא מאפשרת לנו לחוש באל מסתתר. הבעל שם טוב, לעומת זאת, הוא צדיק שכולו דבקות בוערת, ולא מסתיר את עצמו כל כך, אולם נראה כי זה רק חלק מן הסיפור.

לעתיד לבוא, אומר הנביא, יחזיקו עשרה גויים “בכנף איש יהודי” ללכת עמו אחרי ה’. “כנף איש יהודי” בגימטריא מלכות, ולעתיד לבוא יתגלה כי כל ישראל מלכים, ובכנף הציצית שלהם מתגלה אור אין סוף. אם כן, כיצד יוכלו הגויים להחזיק בה, בזמן הגילוי של ימות המשיח, בלא לרעוד בלי שליטה?

יתכן שהתשובה נמצאת דווקא בדברי ההדגשה של נכדו, הרוז’ינער: “זקני המגיד לא היה בעל עגלה”. אומנם יש בכך הפחתה של הפער בינו לבין הבעל שם טוב, אך בכך הוא גם מצביע על משהו נוסף: העידון שניחן בו המגיד, בשונה מבעל העגלה המגושם.

על המגיד מסופר (והרחבנו על כך במדור קודם אודותיו), כי זיכך את גופו עד כדי כך שהפך שקוף ממש, באופן פיזי. רגישות מוגברת כזו לדבקותו של הבעל שם טוב, נובעת אולי מכך שבשונה מבעל עגלה, או מכל אדם שאיננו שקוף ונקי כל כך, המגיד חש בעוצמה את מה שאנחנו לא מסוגלים להעלות בדעתנו. נוסף על כך, נוכח כאן הקשר המיוחד בין המגיד לרבו. אם הבעל שם טוב דבק בבורא, הרי שהמגיד נדבק ממנו…

ההידבקות הזו היא תכונה של דעת. להיות בר דעת אין פרושו רק להיות בעל שכל, אלא גם להיות מסוגל להתחבר (מלשון “והאדם ידע את חווה אשתו”) לדברים עדינים ודקים יותר ויותר. בעל עגלה לא היה נדבק מדבקות אלוקית, הוא פשוט “לא מתחבר לזה”. אבל המגיד ממעזריטש לא היה בעל עגלה, ורעד ממגע בדבקות. מתביעתו של הרבי מרוז’ין, אנו לומדים כי אפשר וצריך להוסיף דעת, ולחוש יותר ויותר את האלוקות הנסתרת מאחורי כל הדברים