סיפורי צדיקים

מה עושים כשהצדיק האורח יקר מידי? הולכים בחזרה לרבי… התשובה של ה’מי השילוח’ לחסיד, מלמדת אותנו משהו על שותפות, חמלה וגמישות לנוכח הקושי

רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז’ביצא, נודע על שם ספרו “מי השילוח”, נולד בשנת תק”ס לאביו רבי יעקב מתלמידי החוזה מלובלין. היה תלמיד מובהק לרבי שמחה בונים מפשיסחא, ובהמשך קיבל על עצמו את הנהגתו של רבי מנחם מענדל מקוצק. בעקבות מחלוקת השקפתית, פרש עם קבוצת תלמידים מקוצק וייסד את חסידות איז’ביצא שהמשכה בראדזין. רבי מרדכי יוסף נודע בעמקות דברי החסידות שלו, ובהשקפתו לפיה בפנימיות כל מעשיהם של עם ישראל, אף החטאים, מבטאים את רצונו של הקב”ה בעולמו. דברי תורתו לוקטו על ידי נכדו, רבי גרשון חנוך העניך, לספר “מי השילוח”. את דרכו המשיכו תלמידיו, רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי לייבל’ה איגר ובנו רבי יעקב ליינר. רבי מרדכי יוסף הסתלק בז’ טבת תרי”ד.

חסיד ישיש אחד מחסידי איז’ביצא סיפר: כי פעם אחת נחלה אצלו אחד מילדיו, והמחלה גברה מאוד,

ודרש ברופאים ולא הוטב לו, ופתאום נשמע כי המגיד מטריסק זי”ע בא לעירו, והתיישב בדעתו

והלך להזכיר את הילד לפני המגיד זי”ע, וענה לו המגיד שיתן לו ח”י רו”כ לפדיון, וכאשר שלא היה

ביכולתו ליתן סכום כזה, הלך ממנו בלי תשובה.

כאשר שב לביתו וסיפר לאשתו, צעקה עליו: מדוע לא מכר את כל אשר לו, עבור המעות הנדרש? ואחר שהמחלה של הילד גברה עליו, נסע לרבו זצ”ל מאיז’ביצא, וסיפר לפניו ממחלת בנו, וגם סיפר את אשר היה לו עם המגיד מטריסק זי”ע.

אמר לו רבו מאיז’ביצא זצ”ל, שיתן פדיון ח”י גרוש ואי”ה יתרפא הילד. והוסיף לאמור: כי יכולים ללמוד מתורתינו הקדושה, כידוע כי כל כלי המשכן היו של זהב שולחן ארון ומנורה וכו’, אבל שתי החצוצרות היו של כסף (במדבר י’, ב’) והטעם לזה יען כי בהחצוצרות צוה המקום לתקוע בעת צרה ר”ל, כמו שכתוב: “על הצר הצורר אתכם”, ובעת צרה מראה הקב”ה כאלו כביכול גם הוא משתתף בצרת ישראל:

מניח של זהב ומסתפק בשל כסף, כדי להקל על ישראל. הרי שבשעת הדחק, שאין יד המבקש בעל

הצרה משגת, מחויב גם הצדיק להשתתף בצרתו ולהסתפק כפי יכולת המבקש.

את ה’חצוצרות’, מהן למד ה’מי השילוח’ על חובת ההשתתפות בצרה, דרש פעם המגיד ממעזריטש כ’חצאי צורות’. בסיפור הזה, חצאי הצורות הם חצאי צרות – החצי שנוטל על עצמו הרבי והחלק שנותר ביד החסיד. רבי שהוא בחינת חצוצרה דומה ליצחק אבינו (ק חצי). כך מסופר עליו במדרש (בתרגום חופשי):

“…[לעתיד לבוא] אומר לו [הקב”ה] ליצחק: בניך חטאו לי! אמר לפניו: ריבונו של עולם! בני, ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם “בני בכורי”. עכשיו בני ולא בניך?! ועוד: כמה חטאו? שנותיו של אדם שבעים שנה. הורד עשרים שאינך מעניש עליהם (מפני שבדיני שמיים מענישים מגיל עשרים ואילך), ונשארו חמישים. הורד מחצית מהזמן שעובר בשנת לילה, ונשארו עשרים וחמש שנה. מחצית מאלו עוברת בתפילה, אכילה וצורכי הגוף, ונשארו רק שתים עשרה וחצי שנה של חטאים. אם אתה סובל את כולם, מוטב. ואם לאו – חצי עלי וחצי עליך. פתחו [ישראל] ואמרו: כי אתה אבינו…”.

כיצחק אבינו, המחלק שוב ושוב את חיי האדם על חולשותיו וחטאיו ולוקח את חציים על שכמו, מחלק רבי מרדכי יוסף את הצרה בינו לבין החסיד. בקישור לחצוצרות שעושה הצדיק, טמון עומק רב: בכתבי האר”י מבואר כי סוד החצוצרות שייך לנצח וההוד, המכונים “תרין פלגי גופא [שני חצאי הגוף]”. הרבי והחסיד, כמו איש ואישה, חשים שהם שני חצאים של גוף אחד. מתוך כך, יכול המשפיע לחלוק את צרת המקבל ולהשתתף בה – באופן המטה את הכף לחסד, כפי שמשתקף בהפיכת הזהב לכסף (מעבר להקלה במחיר, הזהב גם מסמל את הגבורה והדין, בעוד הכסף מסמל את הכיסופים והאהבה).

[ובשפה קבלית יותר: אמנם, מטבע הדברים שייך הרבי לנצח – ענף החסד, והחסיד להוד – ענף הגבורה (בסוד “איהו בנצח, איהי בהוד”). אך ברצותו להקל על החסיד מקיים הצדיק “שיכל את ידיו”, כאשר יד ימין (החסד) יורדת להשפיע דווקא לשמאל (ההוד), והגבורות שבשמאל ניתנות דווקא בימין (הנצח, מקומו של המשפיע). כך נמנע מצב של נפילת ההוד, “הודי נהפך עלי למשחית”, והחסיד יכל להיחלץ ממצבו הקשה].

מכך אנו יכולים ללמוד לכל מערכת יחסים, בה אנו נמצאים כעת בתפקיד המשפיע (בין אם מדובר בהורים וילדים, רב ותלמידים או שני בני זוג): אנו יכולים לדרוש “חלוקה הוגנת” של המאמצים, או לצפות מהצד השני לעמוד בסטנדרטים שאנו רגילים אליהם (זהב). פעמים רבות יש לכך מקום, כפי שבדרך כלל היו כלי המקדש עשויים זהב. אך לעיתים שותפות אמיתית פירושה התחשבות במצוקה (כסף), ויכולת לקחת על עצמי ככל שנדרש כדי להקל. הלא אם שנינו חצאים של שלם אחד, האחריות על חטאי השני וחולשותיו נופלת גם עלי – ואיך אדרוש ממנו לבצע בשלמות את חלקו?