סיפורי צדיקים

העונש למצותתים: דיבורים מצלצלי אוזניים… מה עשה הייקה אצל הרבי החסידי? ולמה הרבי מקשיב לשאלות כאלה?

רבי שניאור זלמן ברוכוביץ’ מליאדי, בעל התניא והשו”ע, נולד בח”י אלול קה”ת לאביו רבי ברוך ואמו רבקה במחוז ויטבסק שברוסיה הלבנה. עוד בילדותו נודע כעילוי בתורה ולהבדיל גם בהנדסה ואסטרונומיה. בשנת תקכ”ד נעשה לתלמידו המובהק של המגיד ממזריטש ובהוראתו כתב את השולחן ערוך שלו. עם עליית רבי מ”מ מויטבסק לארץ, ובהוראתו, הפך אדמו"'ר הזקן למנהיגם של חסידי רוסיה ורוסיה הלבנה. אדמו”ר הזקן כתב את ספר התניא — ספר יסוד בחסידות בכלל ובחסידות חב”ד בפרט — המוגדר כ”תורה שבכתב של החסידות” וכולל עצות והדרכות בעבודת ה׳. בעקבות הלשנות של מתנגדים ישב בכלא פעמיים. יום שחרורו ממאסרו הראשון בשנת תקנ”ט, י”ט כסלו, נקבע כיום טוב ור”ה לחסידות. בכ”ד טבת תקע”ג, בהיותו בדרך אחרי כיבוש נפוליאון את רוסיה הלבנה, נפטר רבי שניאור זלמן ונטמן בעיירה האדיטש.

פעם הגיע יהודי ליחידות לרבינו הזקן, הלה היה אויסגעפוצט [מצוחצח ומקושט] כמו דייטש [גרמני, וכאן הכוונה ליהודי בלבוש מודרני, שהחסידים סלדו ממנו מאוד]. משראו החסידים אשר שוהה הוא בחדר היחידות זמן ממושך, שמו אזניהם אל הדלת והנה למשמע הדברים צרמו אזניהם: האיש ההוא מספר אודות יפיה של אשתו, ומפליג בזה, ואחר כך מפרט אהבתו אותה וכל פרטי חייהם יחדיו. אלא שברצונו להתייעץ עם רבינו: מכיון שמצא אשה אחרת נאה ויפה ממנה, ברצונו לדעת האם לגרשה כדי לישא האחרת או להשאר עם הראשונה? ויען לו אדמוה”ז: “לא כדאי. כי אולי תאבד את הראשונה, ואחרת לא תשיג”.

נתפלאו החסידים על כך שאדמוה”ז יבלה זמן רב לשמוע דבורים כאלו, וכשיצא האיש אמר אדמוה”ז: “אדם זה היה צדיק נסתר גדול, ויספר לי כל פרטי מדרגות בשכינה שהגיע אליהם. ועכשיו הוא רוצה לעלות יותר, ואי אפשר להגיע למדרגה גבוהה אם לא לרדת תחילה מהמדרגה הנוכחית, ואי לזאת האם כדאי לעשות? ועניתי לו שאינו כדאי כי אפשר להיות שירד ממדרגתו ולעלות לא יוכל, ויאבד הראשונה”.

[רשימת סיפורים א, עמ’ 26]

המשל בו משתמש הצדיק הנסתר, לפיו השכינה היא למעשה אשתו, מקורו בזוהר הקדוש. שם מוסבר, כי הפסוק המתאר את משה כ”איש האלקים”, רומז לכך שהוא בעלה של השכינה הנקראת “אלקים” – כפי ש”אלימלך איש נעמי” משמעו “בעלה של נעמי”. פירוש זה עלול להעלות תמיהה גדולה: הלא השכינה היא כללות נשמות ישראל – ובתוכן הצדיק – ובעלה של השכינה הוא ה’ בכבודו ובעצמו! כיצד נוטל הצדיק את הכתר הזה לעצמו?

אלא שהיא הנותנת: השכינה, בהיותה הפן החלקי, החסר והמשתוקק שבאלוקות, זקוקה לדבר מה שיקשר בינה לבין השלמות הבלתי מושגת של הבורא. כדי לפעול את הקשר הזה, נדרש מישהו שהוא בשר מבשרם של בני ישראל, אך עם זאת מתנשא מעליהם ונבדל מהם – כמזדהה תדיר עם האלוקים. זהו תפקידו של הצדיק, המזוהה בקבלה עם ספירת היסוד. היסוד מקשר בין התפארת – המסמלת את הקדוש ברוך הוא, והמלכות – המסמלת את השכינה.

בהתאם לתפקידו המיוחד של האדם הדורש בעצתו, תוכן העצה שנתן אדמו”ר הזקן מבטא צורת מחשבה האופיינית לספירת היסוד: ההערכה לסדר והדרגתיות. אם צדיקים אחרים היו תומכים, אולי, בשאיפה הברוכה להתעלות עוד ועוד, אדמו”ר הזקן סבור כי לפעמים יש להסתפק בקיים ולא לקפוץ מעבר ליכולתך.

קפיצה פתאומית למדרגה אחרת הגבוהה מקודמתה באין ערוך, בניגוד להתקדמות ברוכה של צעד אחר צעד, היא עניין מסוכן. אם ניתן לכך משל מסתורי פחות, יתכן ויבוא חסיד עשיר אל רבי שניאור זלמן כדי לשאול אותו על כדאיות עסקה מסוימת. הרווחים הצפויים עצומים, וההצלחה תעמיד אותו במצב כלכלי טוב לאין ערוך, אך הסיכון גבוה מאוד: הוא יצטרך להשקיע את כל מה שיש לו ולקוות לטוב. על פי אורח המחשבה המשתקף מן הסיפור, התשובה תהיה לרוב שלילית, אם כי אין כלל (בגימטריה יסוד) שאין בו יוצא מן הכלל.

יש משהו מפתיע במפגש עם גישה כזו אצל רבי חסידי. במידה מסוימת החסידות כולה היא מהפכה וחוסר סדר, כאשר הבעל שם טוב נהג לחרוג מסדרי העולם בכל עת מצוא, והתאפיין בעלייה לגבהים שאין ערוך להם: קפיצת הדרך שלו, ויותר מכך תורתו המשוטטת בחופשיות בעולמות עליונים, הן שתי דוגמאות מרכזיות לכך. יחד עם זאת, תמיד נשמר ביסוד המהפכה החוש הפנימי של תיקון הברית: הערכת סדר והיצמדות לסדר.

דוגמה טובה לכך היא פתגם בלוח “היום יום” של הריי”ץ, המתאר תהליך של השלטת סדר שבשיאו עומד אדמו”ר הזקן: ‘הבעל שם טוב היה מסודר, המגיד הקפיד על סדר, ואדמו”ר הזקן לימד את החסידים להיות מסודרים’. בדור הראשון הסתפק הרבי בסדר הפנימי, כשהוא מחולל מהפכות וקפיצות רוחניות וגשמיות. בדור השני הסדר הפך להיות גם הקפדה חיצונית, אך ללא שיטה והנחלה מסודרת. כאשר בא האדמו”ר הזקן, כבר לימד את חסידיו להיות מסודרים בלי לאבד את החופש החסידי. זאת משום שכאשר מתחלפים הדורות ותנועת החסידות מתפתחת, הולכת וגוברת הדרישה לסדר ומשטר שיאפשרו התפתחות תקינה. 

אכן, שתי הגישות תלויות במחלוקת תנאים בסוף מסכת גיטין, מתי מותר אדם לגרש את אשתו. דעת רבי עקיבא היא שיכול לעשות כן אף אם מצא אחרת נאה ממנה, והיינו שלצורך התעלות השכינה, יש לו לאדם לקחת את הסיכון שבאיבוד הכל. ונאים הדברים לאמרם, רבי עקיבא, שמתוך עשרת הרוגי מלכות הוא כנגד השכינה ועל כן יש לו בה חוש ושאיפתו היא לרומם ולהעלות אותה יותר ויותר גם במחיר הסיכון. אלא שדברי אדה”ז הם אליבא דהלכתא וכדעת בית הלל שם, שמותר לאדם לגרש את אשתו רק אם הקדיחה תבשילו במזיד ואין לו לקחת את הסיכון שבאיבוד הכל.

על פי דברינו, הוראתו של אדמו”ר הזקן היא למעשה לתועלתה של השכינה – בת הזוג של הצדיק, נשמות ישראל התלויות בו – לא פחות מאשר לתועלתו. כשלעצמו, יכול הצדיק כל ימיו לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות, בעליה אין-סופית “מחיל אל חיל”. אך הצדיק כ”יסוד עולם” ו”בעלה דמטרוניתא” מוכרח להיות מיושב בדעתו ולשקול את ההשלכות הרחבות של הרפתקה רוחנית.