סיפורי צדיקים

רבי מאיר לייבוש ווייזר, המלבי״ם, מגדולי פרשני המקרא והפוסקים האחרונים, נולד בי״ט באדר תקס״ט. בצעירותו נודע כעילוי מווהלין, ולמד תורה מפי אביו רבי יחיאל מיכל. בגיל שש התייתם מאביו, וגדל בבית אביו החורג, הרב לייב מוולוצ'יסק. כמו כן למד אצל הרב משה הלוי הורביץ מחבר "עמק השידים", וקבלה למד מפי רבי צבי הירש מזידיטשוב אותו העריץ מאוד (חסידים מספרים גם על מספר פגישות שהיו לו עם אדמו"ר המהר"ש ואדמו"ר הרש"ב). בשנת תקצ״ט התמנה לרב בוורשן, ובהמשך כיהן כרב בקמפן. בשנת תרי״ט מונה לרב הראשי בבוקרשט, שם הנהיג את הקהילה בתוקף, נלחם בפרצות בענייני כשרות וחינוך ועמד בעז נגד הרפורמים. בעקבות ההתנגדות שעורר גורש מרומניה בשנת תרכ״ד, ומאז נדד בין קהילות עד שהתיישב בקניגסברג. המלבי״ם נודע בעיקר בזכות פירושו הייחודי לתנ״ך, שבו שילב דיוק בלשון המקרא עם מדרשי ההלכה ועומק פרשני. נסתלק בקייב בא׳ בתשרי תר״מ, א' דראש השנה.

פעם באה משלחת של עשירים אל המלבי"ם, והתחילו לספר לו שבתי הכנסת בעיר במצב גרוע. החלונות שבורים, הדלתות לא דלתות, הרצפות אינם מסודרות, הקירות סדוקים, ארונות הקודש מנוקבים. לא מתחשק לאיש להיכנס לבית הכנסת, לא לצעירים ולא למבוגרים. לכן החלטנו לבנות היכל מפואר שימשוך את הקהל לבוא, טמפל יפה עם משוררים וחזנים ועוד.

המלבי"ם הבין מיד, שמדובר בטמפל רפורמי, עם עוגב ושאר 'חידושים'… מה אתם רוצים ממני? שאלם הרב, והם ענו: אנו רוצים, שהרב ידבר לפני הקהל וישכנע את הקהל בנאומו, כדי שירימו תרומות לטובת העניין. המלבי"ם ניאות לדבריהם והסכים לדבר.

הם התפלאו מאוד על הסכמתו המיידית של הרב, כי בטוחים היו שיתנגד. ולכן הבינו שמסתתר משהו בהסכמתו. מה יגיד כבודו? שאלוהו. אגיד, ענה המלבי"ם, שלא יתנו פרוטה ושלא יעיזו לעשות דבר כזה. למה לא? שאלוהו. הרב הרי רואה איך בתי הכנסת נראים, האם לא יפה יותר שיהיה בית כנסת יפה וחזן יפה?

אספר לכם סיפור, השיב להם המלבי"ם, שממנו תקבלו תשובה לשאלתכם: היה יהודי ת"ח ומלמד תינוקות, שהיה בעל משפחה גדולה ועני מרוד. התאלמן האיש מאשתו. בנותיו גדלו, הגדולה שבהם הגיעה לעונת השידוכים, ובידו אין פרוטה לפורטה. נמלך המלמד בעצת ידידים, שאמרו לו לנסות את מזלו לתקופה מסוימת במולדובה שבצפון רומניה, ובפרט בבירתה יאסי. לשם באו יהודים מפליטי רוסיה ואוסטריה, וביניהם היו בעלי אמצעים שלידם היה סיכוי לפרנסה. הוא היסס, אך בלית ברירה אחרת, נסע ליאסי.

עברה תקופה ארוכה והוא לא חזר משם. ביתו הגדולה כבר הספיקה להתחתן בינתיים, ולאחר מספר שנים הבינה שכבר נפטר ונסעה ליאסי, להשתטח על קבר אביה. נסעה ליאסי, נכנסה למשרדי הקהילה היהודית ומצאה רישום על קבורת אביה.

הלכה הבת לשם והתפללה בדמעות על צרותיה ועניותה, והנה מרכבה כבודה מגיעה בתוכה אישה צעירה ועשירה. האישה ירדה מהמרכבה, נגשה אל אותו הקבר והחלה להתפלל… בתו של המלמד התפלאה מאד, אך לאחר בירור הסתבר כי אביה נישא בשנית לאישה עשירה ביאסי, והאישה הצעירה היא בתו!

האחיות שמחו מאוד בפגישה, והצעירה הזמינה את הבכורה לביתה המפואר שהיה מלא בכל טוב. לאחר שאכלו ושתו, שאלה הצעירה את הגדולה: איך החיים אצלך? החלה האחות לבכות שנית על מר גורלה ועניותה הגדולה. ואיך את חיה עם בעלך? שאלה המארחת, והאחות ענתה: אין כמוהו לטוב. הוא כל כך מסור ונאמן לי, רק הפרנסה קשה. אך מה לעשות? המזל בידי שמים.

השיבה לה האחות הצעירה: את כל עשירותי הייתי נותנת ובלבד שיהיה לי שלום עם בעלי. הוא מקניט אותי וממרר את חיי, אז מה יש לי מכל העשירות הזו?

וסיים המלבי"ם: כך הוא הטמפל שאתם רוצים. הוא יהיה יפה ומלא כל טוב, ובאמת ימשוך אנשים. אך אם אתם חיים לא בשלום עם הבעל, מה כל זה שוה?!

[מתוך 'זכרונם לברכה']

ראש השנה קרוי בחז"ל "יום הדין", ובו אנו עומדים לפני הקב"ה ומבקשים על השנה הבאה. אך באיזה דין מדובר? מקובל לפרש כי הדין הוא על מאורעות השנה הקרובה, כפי שמתבטא בפיוט "ונתנה תוקף": מי יחיה ומי ימות, מי יעני ומי יעשר… אך ישנו גם דין עמוק יותר, הנרמז בפסוק "משפט לאלהי יעקב".

בחסידות מבואר כי "משפט לאלהי יעקב" הינו משפט על האלקות שביעקב: כמה גילוי אלקות יהיה לאדם בשנה הבאה, כמה אהבת ה' ויראתו יורגשו בנפשו, ועד כמה תהיה בו דבקות בה'. נמצא שהדבר שעליו דנים בראש השנה, בעומק, הוא לא רק מה יהיה לאדם, אלא כיצד תהיה נוכחות ה' בחייו.

והנה, המלבי"ם מבהיר במשלו המחודד, מהו היחס בין עושר וכבוד לשלום בית אמיתי עם ה' יתברך. אך בעומק יותר, ניתן לראות זאת בביאורו למזמור "לדוד ה' אורי וישעי" הנאמר בחודש אלול ובימים הנוראים.

את תכנו הכללי של הפרק, הוא מגדיר כך: "יבאר שההשגחה נמשכת אחר הדבקות בה'" (המלבי"ם מביא את דברי הרמב"ם במורה נבוכים בענין זה, אך על פי חסידות יש לפרש זאת, כי דווקא גילוי ההשגחה בהיר יותר אצל הדבקים בה' – בעוד ההשגחה עצמה נוגעת בכל פרט פרט, גם אם לא בגלוי).

לאחר מכן, המלבי"ם שב ומתייחס לכך בפסוק "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש": על פי המלבי"ם, לעיתים אדם מבקש דבר מסוים מפני שאם יזכה בו יגיעו אליו גם צרכיו האחרים. אבל דוד המלך אומר: "אחת שאלתי" את קרבת ה', ורק "אותה אבקש", אין כאן בקשה לדבר אחד כדי להשיג באמצעותו דבר אחר, אלא רצון אמיתי ל"שבתי בבית ה'".

אכן, כאשר אדם דבק בה' וזוכה לגילוי אלקות בחייו, הוא גם זוכה לראות יותר את הנהגת ה' עמו. ההשגחה אינה נשארת רק דבר שקיים מאחורי המציאות, והכול נעשה "טוב הנראה והנגלה". גם הפרנסה, הבריאות ושאר צרכי האדם אינם מנותקים ממצבו הרוחני. כאשר זוכים לדבקות בה' ולגילוי אלקות, ההשפעות הללו נמשכות בדרך ממילא. אלא שעל פי המלבי"ם (והדברים מקבלים משמעות מיוחדת כאשר זוכרים שיום פטירתו של המלבי"ם הוא ראש השנה), אין זו הסיבה שבגללה מבקש דוד המלך את הדבקות. להפך: הוא מבקש את הדבר עצמו, ומתוכו נמשכים שאר הדברים.

זוהי משמעותו העמוקה של ראש השנה: אפשר לעסוק בכל ההשפעות שעתידות להגיע בשנה הבאה, אבל "אחת שאלתי" מבקשת שנדע מהו הדבר שאנו באמת רוצים. ומתוך הבקשה הזו, כל שאר ההשפעות יכולות להימשך בדרך ממילא.

[מתוך שיעור הכנה לשנה החדשה י"א אלול תשס"ח]