סיפורי צדיקים

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזַלץ), נולד בג' מנחם-אב תרצ"ז לאברהם משה שטיינזלץ, מצאצאי האדמו"ר הראשון מסלונים, ורבקה לאה לבית קרוקוביץ' צאצאית רבי יצחק מוורקא. בשנות העשרה שלו חזר בתשובה בעזרת הרב שמואל אלעזר היילפרין, ולמד אצל הרבנים נחום שמריהו ששונקין ודוב בער אליעזרוב. בגיל שש עשרה וחצי החל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים והיה אז לסטודנט הצעיר ביותר בה, ובמקביל למד בישיבת תומכי תמימים בלוד אצל המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן, בישיבת ישיבת תורת אמת ובישיבת מיר. בגיל 28 פתח ביוזמת התלמוד המבואר. בשנת תשכ"ה נישא לחיה שרה, בתו של חיים הלל אזימוב. לזוג נולדו בת ושני בנים, הרב מנחם יעקב צבי והרב אברהם משה חיים הלל. בתשנ"א שינה את שם משפחתו ל"אבן ישראל", בהמלצת הרבי. הרב היה חסיד חב"ד ונכנס ל'יחידות' אצל הרבי גם בשנותיו האחרונות. בנוסף, הושפע גם מבית קוצק ועמד בקשר קרוב עם ה"בית ישראל" מגור, ועם אחיו ה"לב שמחה" מגור (לבקשתו כתב הרב את ביאורו למסכת פאה בירושלמי). חיבר למעלה מ-400 חיבורים – בעיקר בפרשנות התלמוד, המקרא והחסידות – וכתב מאות מאמרים ודעות בנושאים שונים. בתשע"ז עבר אירוע מוחי קשה וחדל מלדבר, אך המשיך בעבודתו באמצעות כתיבה. בי"ז באב תש"פ נפטר, ונקבר בחלקת חב"ד בהר הזיתים.

סיפר יואל שפיץ: באחד מימי חול המועד סוכות, צעדתי לבקר בסוכתו של הרב עדין. כשנכנסתי לסוכה, הרב היה שקוע בשיחה אינטנסיבית. תוך כדי דיבור הוא מזג לי כוס גדושה של קולה שעלתה על גדותיה וסימן לי שאשב.

השיחה נסובה סביב המנהג לתלות בסוכה תמונות של רבנים- והשאלה שעניינה את הרב עדין היא האם ציורי הדיוקנאות של הרבנים מהמאות הקודמות הם אותנטיים. הוא דן באריכות בגלגולי כל אחד מהדיוקנאות, ביטל בדרך כלל את הזיהוי המקובל שלהם וניסה לשער מניין הם הגיעו.

לאחר שסיים לדבר על התמונות, עבר בזרימה אחת לדבר על סמלים יהודיים ומקורם. כך, הוא הגיע לדון גם בסמל 'המגן דוד'.

טענתו הייתה שמקור הסמל הזה במזרח, ושהתגלגל ליהודים דרך דוד אלרואי- הלוחם היהודי בן המאה ה-12 שהקים מעין מדינה יהודית בכורדיסטאן. באותה תקופה, הייתי עסוק הרבה בלימוד קבלה, וההסבר שלו על המגן דוד קומם אותי. "אבל הרב" עצרתי את שטף דיבורו. "ראיתי הסבר שסוד המגן דוד הוא במה שכתוב על המלאכים 'שש כנפיים לאחד'? כלומר, הסמל הזה הוא באמת ציור של מלאך עם שש כנפיים, אז איך אתה נותן כזה הסבר 'מחקרי', היסטורי ו'יבש' למקור שלו?".

אני, שהייתי צעיר, עוד לא ידעתי במה הסתבכתי.

האמת, שכבר כמה שבועות לפני כן שמתי לב שהרב עדין לא רואה בעין טובה את העיסוק האינטנסיבי שלי בלימוד ספרי קבלה, אלא שהפעם – הוא 'נכנס בי' חזיתית. בעיניים מעט כעוסות הוא פתח:

"תראה, אני מבין שאתה מאלה שמעדיפים לשוטט עם מלאכים ולתפוס להם ברגליים – מאשר לבלות עם בני אדם. אני לא יודע, אגב, למה לך לעשות כך, אני לא בטוח שהמלאכים הם הרבה יותר נחמדים. אולי להיפך".

וכאן הוא עצר, עבר לטון אינטלקטואלי, ואמר כמה משפטים שלא אשכח לעולם: "בכל אופן, לעצם העניין. אחד כמוך, שמחפש מלאכים והפשטות, צריך לזכור דבר אחד: בסופו של דבר העולם החומרי, הממשי, הוא העולם העשיר ביותר מבין כל העולמות.

ואתן לך לזה משל – יכול מתמטיקאי לשבת ולדבר על משולש, מרובע או עיגול בטהרתו. הוא יעסוק באידאה של הצורות הללו, ויעשה בהם חישובים מחישובים שונים ככל העולה על רוחו. אבל מדען טוב יודע שבעולם החומרי, הממשי, הצורות הללו לעולם אינן מתממשות בטהרתן.

כל צורה חומרית מורכבת מאלפי תצורות גאומטריות שונות – מבנה לפנים ממבנה. כך, גם כל צורת חיים מכילה בתוכה מבנים ביולוגיים, כימיים ופיזיקליים – שאפשר לנתח בנפרד – אך הם לעולם לא יעמדו בפני עצמם. משום כך כאשר אתה בא לחקור איזה דבר, לחשוב על איזה דבר שהוא ממשי, שהוא בגדר עולם החומר", הרב עדין תפס בשולחן כמדגים מה הוא חומר והמשיך:

"אז אתה צריך לנסות ולתפוס אותו מכמה שיותר זוויות, מכמה שיותר היבטים, להפוך אותו מכאן ומכאן: מההיבט ההיסטורי, הקבלי, התלמודי, המדעי, וכל כיוצא בזה. וגם אחרי התהליך הזה אתה צריך לזכור שלא הבנת עד הסוף, משום שכל העולמות כולם מתגלמים בסופו של דבר בעולם החומר, ומשום שהוא הכי נמוך, הוא גם הכי סבוך, הכי עשיר, הכי יפה.

עולם החומר מהווה את השיא של הבריאה, וכל ההפשטות הם רק ניסיונות, קביים, כדי לנסות להבין אותו.

אז.. אולי בפעם הבאה שאתה פוגש ככה במלאכים, תזכור שהם רק חלק מהעניין. בסדר?"

בווארט הדוקרני הזה, מסביר לנו הרב עדין נקודה מהותית: התפיסה הרואה את עולם החומר כנחות באופן מוחלט, מתעלמת למעשה מפסגת יצירתו של הקדוש ברוך הוא. דומה הדבר למקובל שקנה כיסא חדש, ובתוך עומק ההתבוננות בעולם הבריאה (אותו מסמל הכיסא לפי הקבלה) שכח לגמרי לשלם לנגר…

אכן, יותר מכל מומחש הדבר באדם: אמנם יש בו "צלם אלוקים" קבלי ומופשט, ומורחב על כך רבות בספרים – אך ברור לכל כי עיקר חשיבותו הוא דווקא באדם החי והממשי, המחבר באופן מופלא רוח וחומר. יותר מכך: דווקא כאשר מסתכלים על כל אדם כפרט, רואים יותר ויותר את הפלא: "אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה. אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו".

זו הדרך לראות בה גם את עולם החומר (ט' פעמים אדם בגימטריא!). בפנימיותו מחייה אותו חיות רוחנית אלוקית – והוא למעשה "אדם גדול" המורכב מריבוי של "אנשים קטנים". בין אם אלה אנשים ממש, ובין אם אלה עצמים גשמיים לחלוטין: גם אותם מחייה החיות האלוקית, וגם להם, בעומק, פני אדם.

בהסתכלות זו, האדם הוא תכלית הבריאה וטבוע בה. בפרט הדבר אמור על האדם הגדול בענקים, אברהם אבינו (בגימטריא חֹמר).

גם ביחס בין הרוח והחומר, מתייחד היהודי באופן מופלא:

בעולם, הרוח והחומר מתאחדים ב"הרכבה שכנית", כלומר זה לצד זה. אך ביהודי השומר תורה ומצוות הם מתאחדים ממש, ב"הרכבה מזגית". בתורה, רמ"ח (אותיות חמר) מצוות עשה שייכות לעולם החומר, והם תכלית קיום התורה ועיקרה. את החלק השני משלים היהודי על ידי הישמרותו מעבירות ובחירתו בחיים – עולם הרוח.

והנה, אפילו המלה חומר מורכבת מאותיות רוח, ומן האות מ: מלשון "מים". המים יורדים ממקום גבוה, רוח, למקום נמוך, חומר. יחד, רוח חומר בגימטריא ח"י פעמים הוי' ב"ה, כלשון הפסוק: "חי הוי' וברוך צורי". הוי' הוא תכלית הרוח, וצור – היינו עצמות אלקות – תכלית החומר. בכך נרמז כי הוי' הוא אחד עם החומר, ואין עוד מלבדו.

אין כאן המקום להתייחס לסוגית מקורו של המגן דוד, אך גם לשיטת הטוענים שמקורו מזרים, בהחלט אפשר לראות בו עצמו דוגמה לדבר: הבחירה המעשית של עם ישראל בסמל הזה, בעולם הזה החומרי, היא בהשגחה פרטית והיא מזמינה לראות כיצד כל המשמעויות הרוחניות העליונות נטענות בתוך הבחירה הזו.