סיפורי צדיקים

מנהג היה לרב החסיד רבי הלל מפאריטש: לא לומר אף פעם את הפרק "על נהרות בבל", שאומרים בימי החול לפני ברכת המזון. אף שהיה דבוק וקשור בכל נימי נפשו לנוסח חב"ד ואדמו"ר הזקן, תמיד לפני הברכה אמר "שיר המעלות".

כדי לתת לכך איזו אסמכתא, נהג תמיד לחפש איזו שמחה או סיבה המצדיקה את אמירת "שיר המעלות". בדרך כלל נהג להזמין אורח, ואז יש בכך מצוה, וזו הצדקה אצלו לומר "שיר המעלות" ולא "על נהרות בבל". אך מה אם קרה שלא היה אורח? אז היה אומר, שאם יש פתאום יום שאין לי בו שום סיבה לתלות למה לומר "שיר המעלות" – זה עצמו חידוש, אורח, שמצדיק שלא לומר "על נהרות בבל"…

ועוד השמטה שכזו הייתה נהוגה אצלו: כתוב בסידור, על פי האריז"ל, שבעת נטילת מים אחרונים יש לומר את הפסוק: "זה חלק אדם רשע מאלקים". פעם אחת אחד מתלמידיו אמר זאת, והוא פנה אליו בהקפדה ושאל – אתה יודע מי אתה?! אז התלמיד הפסיק לומר, והחסידים הסיקו מכך שגם רבי הלל עצמו לא אומר פסוק זה, אף על פי שהוא כתוב בסידור (אמנם בוודאות קשה לדעת, כי בדרך כלל אומרים את הפסוק בלחש).

בחייו של רבי הלל מפאריטש תפסו המנהגים מקום מיוחד: הוא היה מן החסידים הבודדים שחידשו מנהגים בעצמם, וכמה מנהגים שחידש נהוגים עד היום. הצמח צדק אף התבטא פעם אודותיו, כי "צדיק במעשה כזה, לא היה בעולם שלוש מאות שנה!" מה עמד מאחורי החריגה שלו ממנהג כל ישראל,  לרבות אדמו"רי חב"ד?

כחסיד, איש שכולו חסד, הרגיש רבי הלל שאינו מסוגל לבטא דינים קשים כל כך, כאמירת "על נהרות בבל" ו"זה חלק אדם רשע". כמובן, ניתן לטעון שמדובר בקיצוניות, יציאה מהאיזון הנורמלי של החיים המכילים חסד עם גבורה. אך זוהי מהותו של חסיד:  יציאה משביל הזהב של האיזון, אל החסד האין סופי. כך אמר רבי הלל מפאריטש: "מתנגד, הוא גבול.  חסיד, הוא בלי גבול. רבי, הוא בלי גבול בגבול".

על פי אמרה זו  ניתן להסביר, כי אמנם הרביים כללו את האמירות הללו בסידורם, אך זה משום שעבורם כל הדינים הקשים נראים כחסד מופלא. מסופר אודות אדמו"ר האמצעי, רבו העיקרי של רבי הלל, שכאשר שמע מאדם אחר שאיננו אביו את פרשת התוכחות – התעלף… כששאלו אותו על כך, השיב: אצל אבא שמעתי רק ברכות! רבי הלל חש כך בעצמה רבה, עד שיכל לנהוג כך למעשה – ואפילו להורות לאחרים להגביר בהנהגתם את צד החסד.