סיפורי צדיקים

פעם ביקר רבי יצחק מווארקי אצל רבי ישראל מרוז'ין. שאל אותו הרוז'ינער: "מה אתה עושה כשבא אליך אדם המלוכלך בחטאים וצריך להמציא לו דרך תשובה?". "כשבא אלי אדם כזה – ענה הרוז'ינער מיניה וביה – אני עושה תשובה על כל חטאי, וממילא נפתחים שערי תשובה בשמים ונעשה עת רצון: כל עם ישראל, כולל אותו אחד, מתעורר בתשובה ותשובתו מתקבלת".

כאשר מגיע אל הרוז'ינער יהודי הזקוק לתיקון, הוא לא מסתכל עליו כפרט בודד. הכלל כולו צריך כעת לחזור בתשובה, וכאשר תהיה עת רצון לכך יצטרף הפרט גם הוא בדרך ממילא. כמשתקף בסיפורים רבים, הרוז'ינער מודע היטב להיותו 'נשמה כללית': כזו שכל נשמות ישראל הם חלק ממנה וכל תנועה שלה עוקרת את העם כולו ממקומו. כך גם כאן; הפרט החוטא מהוה איתות על מצב הכלל, והכלל – הלא הוא הרוז'ינער – שב בתשובה ומעלה את הפרט יחד עמו.

אצל אדמו"רי חב"ד קיימת הסתכלות דומה: על הצדיק לחפש בתוך עצמו פגמים הדומים לאלה שאותם צריך לתקן החסיד העומד מולו. כך יוכל לשוב עליהם בתשובה, ולהורות את הדרך גם לחוטא המתדפק על דלתו. אך כאן הנקודה היא אחרת: החוטא עצמו הוא כבר חלק מאשיותו של הרבי. יתכן שבביאתו כרגע טמון רמז למשהו מסויים, שאותו על הצדיק לתקן. אבל עיקר העניין הוא תשובת הצדיק על ענייניו שלו, הפותחת את שערי התשובה לכל עם ישראל. התבטאות דומה נמסרה משמו, גם ביחס להנהגת הציבור בכלל:

פעם אחת נסע רבי ישראל מרוז'ין בדרך, ופגש עוד צדיק גדול מצדיקי הדור, שהיה גם ידיד טוב שלו: רבי משה מסאווראן, תלמיד מובהק של הבארדיטשובער. האכסניה היתה תפוסה, ולא היה מקום לשניהם. מה עשו שני הצדיקים? כל אחד הוציא ארגז מתוך העגלה שלו, וישבו להתוועד יחד.

הזמן היה בחדש אלול, לפני ראש השנה, והרוז'ינער שאל את הסאווראנער: "אנשים רבים באים אליך לראש השנה. מה אתה עושה אתם? איך אתה נוהג עם כל הצבור הקדוש המגיע אליך?"  – "כולם נסקרים בסקירה אחת", אמר הסאווראנער לרוז'ינער. ענה לו הרוזינער: "זה נאמר על ה': 'וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון', וכדומה. אבל אתה, מה אתה עושה בשבילם?"

אז שאל הסאווראנער בחזרה: "ומה אתה עושה? גם אליך מגיע צבור גדול מאד, מה אתה עושה עם כולם בראש השנה? אמר רבי ישראל: "כל אחד שבא אלי לפני ראש השנה, אני מסתכל עליו והוא עלי, והוא נחקק על לוח לבי. כאשר מגיע ראש השנה, (זמן התקיעות בפרט, ובכלל ראש השנה), אני פותח את ליבי לקב"ה וכל הפתקים, הצעטלאך והקוויטלאך של כולם, נמסרים ישירות לה'".

רבים הם המגיעים אל הצדיק בתקווה לקבל ממנו יחס אישי, וכאשר הרבי "מתעלם" מהם, הם מתאכזבים ומרגישים מרומים. בשיחה עם ידידו, הצדיק מסאווראן, מסביר הרוז'ינער שהם אכן צודקים בדרישתם; אך העדר המחוות החיצוניות איננו סימן לחוסר תשומת לב, גם אם כך נראה לעין.

חסידים זוכרים עוד כיצד  היה הרבי מליובאוויטש מביא שקיות ענק, מלאות אלפי פתקים, לבימה בזמן תקיעת שופר. הוא היה מתכסה בטלית ובוכה בדמעות שליש, כדי לעורר רחמים על כל אלה שמסרו את הפ"נים. אצל רבי ישראל לא היו פתקים, אך כל חסיד וחסיד היה כעין "פתק חי".

אותה תחושה פנימית הקיימת בסיפור הקודם, לפיה כל חסידיו של הרוז'ינער כלולים בתוכו, מקבלת בליבו ביטוי מיוחד: כל אחד ואחד מהחסידים, על צורתו האישית וצרותיו הפרטיות, נצרב בליבו של הצדיק כפי שהוא. אין הוא מתעלם ממנו, אך אין לו צורך להזכיר אותו באופן מיוחד. כאשר דן הקדוש ברוך הוא את הצדיק הוא מוצא אותו ואת חסידיו מאוחים לבלי התר, וכותב אותם עימו בספרם של צדיקים גמורים.