סיפורי צדיקים

את הסיפור הבא נהג רבי מנחם מנדל מרימַנוֹב לספר בליל הסדר:
איכר הלך ביום השוק למכור עגל. בא אליו פריץ אחד והציק לו בדברים. שאל אותו הפריץ: "כמה תבקש עבור הכלב הקטן?".
ענה האיכר: "הלוא עגל הוא, ולא כלב".
חזר הפריץ ואמר כי כלב הוא זה, אך האיכר לא זז מדעתו. לבסוף תפס הפריץ את האיכר והכה אותו נמרצות: "עכשיו זכור! אם הפריץ אומר כי כלב הוא, אזי כלב הוא ולא עגל". שתק האיכר ולא ענה, אולם בלבו חשב כיצד יתנקם בפריץ רע הלב.
זמן לא רב עבר, והנה נשרף ארמונו של הפריץ. ידו של האיכר הייתה בשרֵפה, אולם נקמתו לא הייתה שְלֵמָה. האיכר ידע כי הפריץ מבקש אחרי רב-בנאים כדי לבנות שוב את ארמונו, ומיד הגיע לפני הפריץ כשהוא מחופש לבנאי מומחה.
החל האיכר המחופש לחשב את כמות החומרים הנדרשת, ולבסוף הציע לפריץ כי יֵצאו יחד אל היער, כדי למדוד את העצים המיועדים לכריתה. באו אל עץ גדול ביער. רחב היה העץ, והאיכר ביקש מן הפריץ שיעזור לו למדוד את עוביו. כך עמדו משני צדי העץ ופשטו ידיהם להקיף את הגזע. ברגע שבו מתח הפריץ את ידיו, תפס בהן האיכר המחופש, וקשר אותן בחבל מסביב לגזע העץ. הכה האיכר את הפריץ הקשור, כשהוא אומר באוזניו: "אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל! כעת קיבלת את שיעורך הראשון, ועוד שניים נותרו לפניך". כך נותר הפריץ מוכה וכועס, כשהוא קשור אל גזע העץ.
לבסוף שחרר עובר אורח את הפריץ, והביאו לביתו כשהוא חולה וכואב. מיד הזמינו רופאים לרפא את האדון החשוב, והנה בא אל הבית רופא בלתי מוכר. היה זה האיכר, שבא למקום כשהוא מחופש לרופא נכבד. מבני הבית ביקש הרופא המדומה, כי ימתינו מחוץ לחדר, ולא ייכנסו אפילו אם ישמעו כי החולה צועק מאוד, כי הטיפול כרוך בכאב רב. כשנותרו לבדם, נתן האיכר לפריץ את השיעור השני, הכה בו והזכיר: "אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל. זהו השיעור השני ועוד שיעור אחד אלמדך".
חלפו ימים, והבריא הפריץ ממחלתו. אחרי ששבו כוחותיו, חיפש הפריץ את האיכר ולא מצאו. ביום השוק ארב הפריץ לאיכר במקום שבו נפגשו לראשונה, כשישב במרכבתו המפוארת. האיכר זיהה מיד את הפריץ שישב במרכבה, אולם זה לא זיהה את פניו של האיכר. פנה האיכר אל חברו, שהיה רכוב על סוס מהיר: "הנה לך מטבע של עשרים, עכשיו עשה מה שאבקש. פנה אל האיש היושב במרכבה זו, ואמור לו כי אם האיכר אומר שזה עגל הרי זה עגל, ומיד רוץ ודהר בכל כוחך". כשאמר האיש את דבריו של האיכר לפריץ, חשב האדון כי זהו האיכר, ומיד ציווה על המשרת שיתיר את הסוס, וירדוף אחר האיכר החצוף. כשפתח המשרת במרדף על הסוס, נותר האדון לבדו בתוך המרכבה.
היה זה הזמן המתאים ביותר לשיעור השלישי. הכה האיכר את הפריץ מכות נאמנות ואמר: "כעת זכור כי אמת דיברתי", והוסיף, "היה זה עגל, ועגל אינו כלב כלל".
כשהיה ר' מנחם מנדל מסיים את סיפורו היה אומר: "והעגל – נשאר עגל".
(דברים ערבים)

רבי מנחם מענדל מספר בליל הסדר את הסיפור הזה, כגרסה משלו לסיפור יציאת מצרים. ובאמת – כל מהלך יציאת מצריים עוצב כסיפור, וכסיפור ילדים דווקא: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". למה מספרים לילדים, ובהשקעה כזו, את סיפור מפלת הרשעים?

נתבונן כעת במנהג אחד מיוחד של ליל הסדר: שפיכת היין מהגביע, הנעשית במהלך ההגדה.

הפעם הראשונה באה כשקוראים את הפסוק מיואל הנביא, "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן". ומעניין – הפסוק ביואל לא מתייחס למכות מצרים, שהם עניינה של ההגדה, אלא נאמר על שלוש המכות שה' יתן לעתיד לבוא.

בהטפה הבאה, שלוש עשרה הטפות אם לדייק, חוזרים אל העבר: מונים את עשרת המכות ושופכים יין מן הגביע על כל אחת מהן, ואז שופכים שלוש פעמים נוספות כנגד שלושת הסימנים – דצ"ך עד"ש באח"ב.

מצאנו אם כן עתיד ועבר, ומה באשר להווה? את ההווה נפגוש ברגע מיוחד – פתיחת הדלת לאליהו הנביא, ואמירת "שפוך חמתך על הגויים… שפוך עליהם זעמך". לשפיכת היין מצטרפת כאן שפיכת החמה והזעם בדיבור, כנגד ההווה העגום של הגלות.

בניגוד לזכר שעושים בהטפת היין כנגד העתיד והעבר, "עקימת שפתיו" שכנגד ההווה "הוי מעשה" בפועל ממש, ובפרט כשאומרים זאת בכל כוחו וכוונתו.

במובן מסוים זהו רגע שיא, הנבנה לאורך כל הסדר: תחילה על ידי החזון לגאולה העתידה ואז הזכרון של גאולת מצרים. מה אומר לנו הסדר המעניין הזה, של עתיד-עבר-הווה? העבר מכונה בספר יצירה "עומק ראשית" – המכוון כנגד ספירת החכמה. העתיד הוא "עומק אחרית" – המכוון כנגד ספירת הבינה, ואילו ההווה הוא נקודת המרכז – הדעת המאפשרת את הפעולה המיידית.

ישנם אנשים המשייכים את הנקמה ברשעים לעבר הרחוק. "היום אנו מתקדמים ונאורים, ומושגים כמו נקמנות הם פרימיטיביים". אך היהדות מנחה אותנו לספר על הנקמה לדור העתיד – ולפתוח את ההגדה דווקא בנקמה העתידית שעוד תבוא. לאחר מכן ניתן לחזור אל השורש, אל עברם של אבותינו במצרים, וקבלת הכח מהעתיד ומהעבר מאפשרת לנו לפעול בהווה את הפעולה הנדרשת.

בחכמת הצירוף הקבלית, כל סדר של שלושת ספירות המח מוליד ומעורר מידה מסוימת בלב. זהו מעין תהליך מחשבתי, שהמסקנה שלו באה לידי ביטוי ברגש מסוים. הצירוף של בינה-חכמה-דעת, או עתיד-עבר-הווה, מכוון כנגד ספירת ההוד, שפנימיותה תמימות.

התמימות איננה התכונה הילדותית המכונה כיום "נאיביות". משמעותה היא שלמות ורצינות. ואכן, נקמה כזו, שבאה לאחר קבלת הכח מהעתיד ומהעבר, היא נקמה סופית ומוחלטת. "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". זוהי הנקמה הנחוצה כיום נגד אויבי ישראל, נקמה תמימה ושלמה שלא מותירה מקום לספק – "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי הוי'".

ורמז נחמד: כלב, העולה 52, הוא הנקודה האמצעית של עגל, 103. מה משמעות הדבר?

הפריץ המכה הוא בעצמו הכלב הטמא, ואילו האיכר הוא העגל הטהור. אך כפי שמשתקף בסיפור, בתוך (באמצע) האיכר יש נקודה סמויה של עצמות הפריץ ממש, והוא מתגלה כ"יותר פריץ מהפריץ" כאשר הוא מכה ומעניש אותו שוב ושוב.

עם זאת, כאשר מדובר באיכר יהודי, גם בנקמתו הוא אינו כלב כלל, אלא בן (52) לקב"ה – עם ישראל, בנים למקום, עושים את שליחותו ומשיבים נקם לצריו. כך אומר האבן עזרא על הפסוק "ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו": "ולפי דעתי שפירושו שהעם יכפר על האדמה … כי ישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה".

(על פי מבחר שיעורי התבוננות י"א, השלמה מרשימת הרב)