סיפורי צדיקים

רבי משה יהודה לייב מסאסוב נולד בסביבות שנת תק"ה לרבי יעקב ורבקה. למד אצל רבי שמעלקע מניקלשבורג במשך 13 שנים, וכן אצל רבי אלימלך מליז'נסק. ישב בעיר אפטא ובהמשך עבר לעיר סאסוב בגליציה שהפכה למרכז חסידי חשוב. לפעולותיו של רבי משה לייב באפטא ולאחר מכן בסאסוב הייתה השפעה רבה על התפשטות תנועת החסידות בפולין ובגליציה, ועם תלמידיו נמנו: רבי צבי הירש מזידיטשוב, רבי מנחם מנדל מקוסוב, "היהודי הקדוש" מפשיסחא ורבי אברהם דוד מבוטשאטש. התפרסם כאוהב ישראל מופלא שמסר את נפשו על פדיון שבויים ועזרה לזולת. על לווייתו התפרסם סיפור פלאי: שנים קודם לכן הכניס לחופה חתן וכלה עניים, וה'כלייזמרים' בחתונה ניגנו ניגון מיוחד. בעת הלוויה הזדמנו באורח פלא אותם המנגנים, וכששמעו מי הצדיק הנקבר כעת, נזכרו: כשסימו לנגן את הניגון בחתונת היתומים, איחל לעצמו רבי משה לייב: יהי רצון שילווני בניגון זה לאחר פטירתי! קיימו המלווים את רצון הצדיק וליווהו למנוחתו בניגון המיוחד. הסתלק ב-ד' שבט תקס"ז, ומנוחתו כבוד בסאסוב.

כשנולד נכדו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בן בתו, נקבע מועד הברית ליום ד' בשבט שנת תקס"ז. לשמחת הברית התקבצו ובאו אנשים רבים וחשובים, תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה, ואף פשוטי העם שכיבדו את רבם. הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, נהג לקיים מצוות ברית מילה בהשכמה, אך הפעם התמהמה רבי לוי יצחק לבוא. זמן רב חיכה לו הקהל לבואו, הדקות ארכו ונהיו לשעות עד שכמעט פקעה סבלנותם של אי אלו.

רק מספר שעות לאחר חצות יצא הרבי מחדרו, מל את הנכד וקרא שמו "משה יהודה לייב". לאחר הסעודה שאלו חתנו אבי הבן, אם יוכל לגלותו דבר עיכובו מלבוא בזמן, ועל שם מי קרא את הילד. פנה הצדיק לקהל המסובים, וסיפר להם את הסיפור המסתתר מאחורי הדברים:

היום, כשהשכמתי בבוקר כדרכי והתכוננתי להכניס את נכדי לבריתו של אברהם אבינו, ראיתי חושך גדול שמכסה את העולם כולו. שר וגדול נפל בישראל, הצדיק רבי משה יהודה לייב מסאסוב נסתלק לעולמו. עודני יושב אבל וחפוי ראש, ומצטער על הסתלקותו של הצדיק, שמעתי קול יוצא ומכריז: "פנו מקום לרבי משה יהודה לייב בן רבי יעקב, וצאו לקבל את פניו!" לקול הכרוז התכנסו ובאו נשמות קדושות וטהורות שיצאו להקביל את פני הצדיק. אך כשהגיע רבי משה לייב מוקף בנשמות הצדיקים, נשמע פתאום קול זעקה שהלך מסוף העולם ועד סופו. באותו רגע עזב הצדיק את החבריא קדישא ורץ לעבר הקול, עד שהגיע בעקבותיו אל פתחו של הגיהנום ומיד נכנס לתוכו.

רעש גדול התעורר בעולם העליון, ומיד ניתנה פקודה לשרו של גיהנום שלא יבעיר את האש בזמן שהצדיק מצוי שם. בא שר הגיהנום אל רבי משה לייב וביקש ממנו לעזוב את המקום, מכיוון שכל זמן שהוא כאן אין לו רשות להשתמש באש. השיב לו הצדיק: "לא אזוז מכאן עד שיצאו עימי כל הנשמות הנמצאות כאן". שאל אותו השר: "וכל זה למה?" השיבו רבי משה לייב: "בהיותי בחיים עסקתי במצוות פדיון שבויים והצלתי נפשות רבות, לפיכך ברצוני גם כאן להציל נפשות משביין!"

הלך השר אל בית דין של מעלה וסיפר על טענתו של רבי משה לייב. כשנשמעה טענתו של הצדיק בפני בית דין של מעלה, החליטו להביא את המשפט לפני כיסא הכבוד. כשהגיע שליח בית הדין אליו והודיע לו על ההזמנה, השיב הצדיק: "כל ימי חיי החזקתי במצווה אחת ומסרתי נפשי עליה, מצוות פדיון שבויים – ועכשיו, כאן בעולם האמת כשבאה מצווה זו לידי לא אקיימנה?! לא אזוז מכאן עד שאקיים מצווה זו". כך התעקש הצדיק לעמוד על מקומו. אחר כך נשא עיניו אל כסא הכבוד ואמר: "ריבונו של עולם, אתה יודע כמה גדולה מצוות פדיון שבויים, ומרוב חשיבותה קיימת אותה בעצמך, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, שהרי כשהיו ישראל במצרים ירדת בכבודך לפדותם מבית עבדים. ריבונו של עולם, אני במידתך אחזתי; כל ימי טרחתי במצווה זו וכל השבויים היו כשרים בעיני, לא הבדלתי בין צדיק לרשע. כאן מצאתי כל כך הרבה שבויים, על כן רצוני לקיים את אותה המצווה. ואם לאו, מוטב לי להישאר עימם בגיהנום ולסבול כמותם, מלישב עם הצדיקים ולהנות מזיו השכינה". מייד פסק הקב"ה שכמניין השבויים שפדה רבי משה לייב בחייו, יוכל לפדות גם כאן. בדקו ומצאו שפדה בחייו שישים אלף איש! יצאו גדודי נשמות מהגיהינום והוא בראשם, כשהוא מביאם לגן עדן (ומן הסתם, לא דקדק רבי משה לייב במספר והוציא בגנבה עוד כמה נשמות…). כשראיתי זאת, סיים הצדיק, יצאתי מחדרי וקראתי את שם נכדי "משה יהודה לייב".

(אוצר הסיפורים)

שלושה דברים נתן ללמוד מן הסיפור הזה. שניים מרבי משה לייב, והשלישי מהתבוננות רבי לוי יצחק בסיפור כולו:

הראשון: מה שיהודי עושה בעולם הזה, הוא ממשיך לעשות בעולם הבא. אמנם בעולם הבא לכאורה אין שייכות לעבודת ה', וזהו זמן קבלת השכר – אך ר' משה לייב עסק כל חייו בפדיון שבויים, וכך גם בעולם הבא. עבורו אין טעם בשכר, כל עוד המצווה שעסק בה יכולה להיעשות על ידו.

השני: גודל הערך של מצוות פדיון שבויים. פדיון שבויים הוא "מצווה רבה", ביטוי שנאמר רק על מצווה זו ועל מצוות פרו ורבו. בדורנו, שני הדברים מתאחדים בהשתדלות להחזיר יהודים בתשובה: יש בכך גם "פרו ורבו" ברוחניות, שכן המלמד את חברו כאילו ילדו (כלשון הצדיקים "יהודי עושה עוד יהודי"), ואין פדיון שבויים גדול יותר מלפדות יהודי מהתרבות הזרה.

השלישי נוגע לימי השובבי"ם, בהם חל יום פטירתו של הצדיק ונוהגים לעסוק בהם בתיקון הברית: כשרצה רבי לוי יצחק לגשת אל הברית של נכדו, ישב קודם לכן בדבקות עצומה והתבונן שעות רבות בסיפור השמימי המתרחש מול עיניו. מכך ניתן ללמוד רבות, אודות תיקון הברית בנפשנו שלנו:

כאשר יהודי רואה מראות אסורים, אפילו כאשר הוא חוזר בתשובה שלמה על כך, נותר אצלו רושם שלילי המזיק לו בהמשך עבודתו. כיצד ניתן למחוק את התמונות הללו מהזיכרון, בלי שיידחקו לתת המודע ויפעלו שם ח"ו לרע? כאשר מספרים סיפור חסידי בתענוג, צורה חיה, מפורטת ומוחשית, הדבר מוחק אלף תמונות מהלא-מודע – של האדם ומתקן את אותו רשימו שלילי. כך ניתן "לגשת אל הברית" של האדם, ולתקן את הנפש.