סיפורי צדיקים

רבי משה בידרמן מלעלוב נולד בשנת תקל"ז לאביו רבי דוד מלעלוב, תלמיד החוזה מלובלין. היה תלמידו של רבי ישעיה מפשדבורז', ובזיווג שני נישא לרבקה רחל, בתו של היהודי הקדוש מפשיסחה. צדיקי דורו העריצוהו מאוד, והתבטאו אודותיו בביטויים מופלגים: הרוז'ינער, לדוגמה, אמר כי מימיו לא ראה בעל לב נשבר כרבי משה. משנת תר"ג ועד תר"י כיהן כרב בעיירה פשדבורז', אך שאף כל ימיו לעלות לארץ ישראל והתבטא שבכוונתו לקרב את הגאולה. בסוף שנת תר"י החליט סופית לעלות לארץ, נפרד מגדולי החסידות בפולין והגיע לארץ בחודש חשון של שנת תרי"א יחד עם חלק גדול ממשפחתו. לאחר מספר ימים חלה ולאחר זמן קצר נסתלק, שבעים וארבעה יום בלבד אחרי שהגיע לארץ, בי"ג טבת. הוא נטמן בבית הקברות שבהר הזיתים, ליד קבר זכריה הנביא.

בעת שנסע רבי משה מלעלוב לארץ ישראל, היתה ההפלגה בים קשה ביותר. הספינה היתה אמורה לשהות בים חודשים אחדים ובתוכם חודש תשרי, ורבי משה דאג והכין שופר, ארבעת המינים וקרשים לבניית סוכה על הספינה.

כשהתקרב חג הסוכות, ראה רבי דוד שבדי הערבות קמלו לגמרי ואינם ראויים עוד למצווה. פנה אל רב החובל, וביקש שיפנה את הספינה אל אחד הנמלים – שם ניתן יהיה להשיג ערבות. רב החובל לעג לו: בשביל כמה ענפים אשבש את כל התכנית? הציע לו רבי משה סכום כסף הגון, אך רב החובל עמד על דעתו. משראה רבי משה כך, הציע לו את כל הכסף שנטל עמו, ונועד לפרנס אותו בסוף ימיו בירושלים.

כשראה רב החובל את הסכום העצום, שינה את דעתו והפליג אל אחד האיים הסמוכים. שם מצא הצדיק ערבות, ובשמחה רבה קיים את מצוות ארבעת המינים על הספינה.

***

כאשר נסע רבי משה מלעלוב לארץ הקודש, עגנה הספינה בעיר אחת על חוף רומניה ואנשיה חיכו לבוא רוח מתאימה, שתיקח את הספינה לכיוון איסטנבול. בין כך ובין כך, ירד ר' מענדיל, משמשו של הרבי, להשיג מצרכי מזון בעיר לקראת הנסיעה הארוכה. כאשר עמדו להפליג עדיין לא חזר המשמש מעיסוקיו. הרבי ואנשיו התחננו לפני קברניטי הספינה לחכות לו, באומרם כי סכנה היא לעזוב איש יחידי בעיר זרה. אך הללו לא שעו לדבריהם והחליטו להמשיך בדרכם.

בליל שבת קודש, כאשר עמד הרבי לקדש על היין, מזג כוסו ונטלו בשתי ידיו כשפניו להבים. כך עמד במשך ג' שעות, ולבסוף אמר: איני מקדש על היין לפני שמענדיל יהיה פה! באותו רגע נשמעה דפיקה על דלת התא, ועל מפתנו נופל המשמש מתעלף.

כששבה רוחו אליו, ציווה עליו הרבי שלא לספר מה שעבר עליו. רק אחרי שנים רבות, כשנטה למות, סיפר לנוכחים סביב את הסיפור: כשירד מהספינה אחזה בו רוח תעתועים, והתחיל ללכת בין רחובות העיר כשאינו יודע היכן פניו מועדות. כך הלך והלך בלי סוף, עד שבליל שבת קודש שמע 'אותם' – את החיצונים – מסתודדים ביניהם: מה נעשה והזקן מרעיש עולמות, ולא מוכן לקדש עד שנחזיר אותו אליו? לפתע החלה לנשב רוח חזקה, וחשתי כאילו אני פורח באוויר וצונח לתוככי הספינה. אז הבנתי שרבנו הקדוש משכני מבין החיצונים והצילני מהם.

(זכרונם לברכה)

במסכת ברכות, נאמר על המזיקים – החיצונים: "הני ברכי דשלהי – מינייהו, הני כרעי דנקפי – מינייהו". ברגליים, יותר מכל מקום אחר בגוף, קיימת סכנה של יניקת החיצונים, וכאשר רגלי תלמידי החכמים כושלות הדבר נובע מכך. גם בסיפור שלנו, כאשר החיצונים אוחזים במשמש, הם מריצים אותו הלוך ושוב בלי לדעת לאן. מה משמעות הדבר?

בקבלה, הרגליים שייכות לספירות המוטבע – נצח והוד. אלו הספירות השייכות למעשיות ו'דריכה' בעולם שמחוץ לי, בניגוד לספירות השכל והרגש הפנימיות יותר. ומעניין – לספירות הללו שייכים גם בדי הערבה שחיבב כל כך הצדיק, אלה החסרים טעם וריח. מכך ניתן להבין את כוחם וחולשתם של הנצח וההוד:

מצד אחד, ספירות הרגליים הן יציבות – פחות נוטות לשינויים ולהתלבטויות כמו השכל והלב. "השגות", "הרגשות"? מה זה שייך? קום ותעשה! בכך, משקפים הנצח וההוד את הכח הבלתי משתנה של הכתר, האמונה שלמעלה מכל שכל והרגשה. מצד שני, בדיוק מאותה סיבה, הן מועדות להתייבשות ואטימות – מעשה חיצוני שאין בו חיים, מחשבה ותשומת לב. דימוי יפה לכך הוא אדם שנמצא בחתונה או שמחה אחרת, וכשכולם רוקדים ושמחים – ברכיו שלו כושלות וכבדות. אין לו חשק וחיות שמקפיצות אותן כלפי מעלה (כפי שנקראות הברכיים בחז"ל – "קפיצים").

מה גורם לכבדות הזו? בספר התניא מובא, כי הצדיקים מצליחים לשנות את המוח והלב עצמם ולהופכם מרע לטוב. הבינוני לעומת זאת, שייך לעבודה ברובד המעשי של הנפש: במחשבה, דיבור ומעשה. יתכן אצלו מצב של כבדות וטמטום הלב, מפני שהלב איננו פתוח לאלוקות – הוא מלא במודעות עצמית מופרזת, שהצדיק שמור מפניה. הדבר מתבטא, כאמור, ב'רגלי נפשו' של הבינוני: הנצח וההוד. בנצח, מתעורר באדם קושי לקדש את עצמו במותר לו. לנצח את היצר במה שאיננו חיוב גמור, אלא התגברות לשם קרבה גדולה יותר אל ה'; בהוד, מתעורר קושי לפתוח את הלב בתפילה. להודות בכנות על הטוב שקיבלתי מהבורא, ולהכיר בכך ש"'הפעם אודה את ה" – שנטלתי יותר מחלקי".

בסיפור שלנו, נופל המשמש בידי החיצונים באופן כזה, שכבר איננו יכול להציל את עצמו. הוא זקוק לעזרתו של הצדיק, שהמודעות האלוקית שלו שומרת אותו מנפילה כזו. לכן בדי הערבות שלו מלאים במסירות שלמעלה מטעם ודעת, והוא מוכן למסור את כל ממונו עבורם, ולכן הוא יכול להיות "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". כמבואר במ"א זוהי תכונה השייכת לנצח וההוד של הצדיקים – המנצחים את ה' וגורמים לו להודות בשמחה "נצחוני בני!"

(מתוך שיעור כ"ב תשרי תשס"ח)