סיפורי צדיקים

רבי דוב בער שניאורי, אדמו"ר האמצעי, הוא הרבי השני בשושלת חב"ד, בנו וממשיך דרכו של אדמו"ר הזקן בעל התניא. נולד בעקבות ברכתו של המגיד ממעזריטש ונקרא על שמו. נודע באריכות ובעמקות דרושי החסידות שלו וחתנו הצמח צדק התבטא עליו ש"אם היו חותכים לחותני אצבע, לא היה פורץ דם, כי אם חסידות". כאביו — אדמו"ר הזקן — אף הוא נאסר בעקבות הלשנת המתנגדים. חג הגאולה שלו מן המאסר חל ב-י' בכסלו. יום קודם כן, ט' בכסלו, הוא יום הולדתו ויום פטירתו של אדמו"ר האמצעי והתקיים בו בגלוי הפסוק "את מספר ימיך אמלא". אדמו"ר האמצעי נהג נשיאות במשך 15 שנה, ונפטר תוך כדי אמירת מאמר חסידות במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים". מנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין שבאוקראינה.

רבי נחום בן אדמו"ר האמצעי אמר: "אין לי בעצמי אלא שני מופתים", והם: פעם אחת היתה שריפה בעיר ניעז'ין וגם אוהל אדמו"ר האמצעי בער באש [ר' נחום היה האחראי על האהל של אבא שלו], והלך רבי נחום להציל מהשריפה ספר תורה של אדמו"ר הזקן שהיה מונח באוהל.

כשבא לאוהל ראה שארון הקודש סגור וגם הוא עצמו שכח את המפתח. רבי נחום עמד כך מבוהל ולפתע בא אדמו"ר הזקן, נתן את ספר התורה בידו והלך.

והשני – פעם אחת בא לניעז'ין בערב שבת קודש פריקאזניק [= פקיד בבית מסחר] אחד של סוחר ובידו היו אלף רובל כסף, וקודם השבת מסר אותם לשמירה אצל בעל האכסניה שאירח אותו. במוצאי שבת כשבא לבקש את כספו בחזרה, כפר בעל האכסניה בדבריו וטען שלא היו דברים מעולם. האיש צעק ובכה מאוד ואף התעלף מספר פעמים, והלך לרבי נחום וביקש ממנו שיעזור לו. קרא רבי נחום לבעל האכסניה וציוה אותו שיודה בגניבה, אך הלה עמד בכפירתו.

יעץ רבי נחום לאורח ללכת לאוהל אביו להתפלל, אך זה ביקש ממנו שילך עמו ונעתר לו רבי נחום. באותו היום כשישב בעל האכסניה לסעודה, קפצה לפתע חולדה על שולחנו וגירשה, ושוב קפצה וגירשה עד שקפצה כנגד ליבו ואחזה בשני ידיה בצווארו. האיש חשש שהחולדה תפגע בסימניו והבין מדוע באה לו הצרה הזו, ומיד התוודה שלקח מהאורח אלף רובל כסף והחזירם לו, אך עדיין לא ירדה החולדה מגופו. שאלו אותו הסובבים אם אולי העיז את פניו כנגד רבי נחום, ואמרו לו שילך ויבקש ממנו מחילה. בא האיש לרבי נחום וביקש את מחילתו, אולם גם לאחר שאמר לו רבי נחום שהוא מוחל לו לא ההינה עדיין החולדה לרדת ממנו. שאל אותו רבי נחום אם אולי בעבר הטיח פניו כנגד אביו, אדמו"ר האמצעי, והשיב בחיוב, ואמר לו שילך לאוהלו ויבקש מחילה, ועשה כך ואז ירדה החולדה ממנו…
(רמ"ח אותיות)

האב והבן – חכמה ובינה

בכמה מקומות מוסבר, כי יחס אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי הוא יחס של חכמה מול בינה. אדמו"ר האמצעי מכונה "רחובות הנהר" על שם ביאוריו העמוקים והרחבים המבוססים על דברי אביו, כפי שספירת הבינה מפתחת ומרחיבה את הנקודה הפשוטה של החכמה.

מה מלמדים על כך שני המופתים שסיפר רבי נחום?

בסיפור הראשון, אדמו"ר הזקן ירד למטה כדי להציל את ספר התורה – עליה נאמר כי "אורייתא מחכמה נפקת". בפרט התורה שבכתב קשורה בספירת החכמה, מפני שהיא התגלות דבר ה' באופן מופשט ונקודתי יחסית. התורה שבעל פה היא הנותנת לאותיות הכתב את הפירוש המעשי ואת ההרחבה הנדרשת במקרים שהתורה שבכתב לא דיברה אודותיהם בפירוש.

ידוע, כי עבור נשמת צדיק אין זה פשוט כלל לרדת אל העולם הגשמי. הבעל שם טוב התבטא לאחר שעשה זאת, כי לו ידע עד כמה הדרדר מצבו של העולם מאז הסתלק – לא היה יורד אפילו כדי להציל את בנו ממוות! אך בכל זאת, הקשר העמוק של אדמו"ר הזקן לספר התורה שלו הביא אותו למסור את עצמו על כך.

בסיפור השני, נשלחה משמים חולדה כדי לתבוע את עלבונו של אדמו"ר האמצעי, ועד שלא התנצל הפוגע היא המשיכה לאחוז בגרונו (שירת החולדה היא "כל הנשמה תהלל יה הללויה", פסוק שנדרש בחז"ל "על כל נשימה ונשימה הללויה", לכן פגעה באיש דווקא בקני הנשימה). הצורך במחילה מבטא קפידא, ועל ספירת הבינה כתוב כי "מינה דינין מתערין" – כלומר שהקפידות הן מאפיין מהותי של ספירת הבינה.

מדוע זה כך? לכאורה, היה מן הראוי שכל הצדיקים יהיו סבלנים ובעלי אורך רוח. אך התבוננות בדברי ימי עם ישראל מגלה לא מעט צדיקים שאחזו גם במדת הקפדנות: פנחס בן אלעזר, שמאי הזקן, בעלת ה'תולדות', רבי ברוך ממעז'יבוז'… כולם צדיקים גמורים וקדושים, שקו הגבורה והדין היה בולט מאוד באופיים. באותו האופן, היה הרבי האמצעי מקפיד על קיומו של 'חב"דניצע' (חדר שני למתפללים באריכות) בכל בית כנסת חב"ד, ולא הרשה לאיש להתפלל במקום שאין בו חדר כזה; גם במקרים אחרים מסופר כי הקפיד מאד על חסידים שנהגו שלא כשורה, ואף המחלוקת הידועה בינו לבין רבי אהרון מסטראשלא נשאה פן חריף.

ימין ושמאל – השפעה והעלאה

אין זאת אלא, שגם דרך זו היא טובה גדולה לעם ישראל. דור דור ודורשיו, ובדורו של אדמו"ר האמצעי היתה השעה צריכה להנהגה קפדנית.

מדוע זה כך? מה מוסיף קו השמאל והדין על קו הימין והחסד?
החסד, מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, משפיע לעולם מלמעלה. דין הוא העלאה – מי שבקו שמאל מעוניין להעלות את העולם. כאשר יעודך הוא הורדה של אלקות ואור לתוך המציאות הנתונה, אין לך רוגז על המציאות. המציאות היא הנתון, וכל עניינך בנתון זה הוא להאיר כמה שיותר אור.

אבל הטבע של קו שמאל הוא שונה. הוא חש כי חייבים להעלות את המציאות, ולכן נאבק בה ובנמיכות שבה. צדיק כזה הוא כל כך טוב שהוא משוכנע ומאמין באמונה שלמה שהעולם הזה יכול להתעלות מאד, והוא המנוף להעלות אותו. במובן מסוים, דווקא הצדיקים בעלי הקפידה על המציאות התחתונה, הם אלה שיותר רגישים אליה. לכן, גם אם האדמו"רים לפניו ולאחריו הצטיינו בעיקר בסבלנותם, אצל אדמו"ר האמצעי אנו מוצאים מדה מסויימת של קנאות שתכליתה היא העלאת המציאות.