ר' איצ'ה מתמיד | מאיפה הלחם?
הרב החסיד ר׳ יצחק הורוויץ (ר' איצ'ה מתמיד) נולד בשנת תרמ”ה בערך לאביו שלמה מנחם מענדל ולאמו מרת עלקא, בברעגזנעוואטע שבאוקראינה עוד בהיותו נער ניכר כמתמיד יוצא דופן. בתרנ”ז קיבל ר׳ איצ׳ה סמיכה לרבנות, ובאותה שנה נוסדה ישיבת תומכי תמימים. חבריו של ר׳ איצ׳ה, שניסו לשכנעו לנסוע לליובאוויטש, הצליחו בכך רק לאחר ששמע שנוסדה בה ישיבה. בתחילה היה עסוק גם שם בנגלה בלבד, אך לבסוף ׳נתפס׳ והחל להשתתף בהתוועדויות וללמוד חסידות בהתמדה. בשנת תרפ”ח, לאחר שאדמו”ר הריי”צ עזב את רוסיה, רצה להתקרב אליו והתיישב בריגה שבלטביה. משם יצא כשד”ר לאירופה ולארה"ב. ביו”ד כסלו תש”ב, לאחר פלישת הגרמנים לריגה, נרצח ר׳ איצ׳ה בשריפת בית כנסת על ידי הצוררים. עדי ראיה סיפרו מאוחר יותר כי ר׳ איצ׳ה פתח את ארון הקודש, הוציא ספר תורה ואמר: ”אנו זוכים לקיים מצות מסירות נפש על קידוש השם ועלינו לעשות זאת מתוך שמחה”. הוא הניח את ידו האחת על כתפו של הרב אליהו חיים אלטהויז ואת השניה על כתפו של הרב יחזקאל פייגין ויחד הם יצאו בריקוד כשהם שרים את ניגון ה׳הקפות׳ של רבי לוי יצחק שניאורסון.
היה זה בימי השתוללות הכנופיות ברוסיה ובאוקראינה (בשנים תרע"ח-ע"ט). ישיבת 'תומכי תמימים' עברה לעיר חרסון, ובחורי הישיבה ומוריהם הסתגרו בישיבה ולא העזו לצאת החוצה. הפורעים היו מסוגלים לתפוס יהודי שמסתובב ברחוב ולירות בו מבלי להניד עפעף.
אחד מאנשי המופת של הישיבה היה החסיד 'ר' איצ'ה מתמיד'. באותם ימי הפרעות היה לגמרי כאילו לא בעולם הזה. הוא היה מתחיל את תפילת שחרית השכם בבוקר, ומאריך בה עד שעת המנחה. אז היה מכין את עצמו לתפילת מנחה, שאף היא נמשכה שעות אחדות, עד שעת תפילת ערבית, שאותה היה מסיים מאוחר בלילה. רק אז היה טועם משהו ושב ללמוד במשך כל הלילה. לקראת הבוקר היה מנמנם זמן מה וקם כארי לעבודת יום חדש…
בעיר חרסון היו באותה תקופה שני אחים מחסידי חב"ד, האחד היה ר' יעקב פלוטקין והשני היה ר' פסח פלוטקין. שניהם היו בעלי-אמצעים ונימנו עם תומכיה העיקריים של הישיבה. בבתי שניהם היו אופים לחם עבור הישיבה. לא היה אפשר למצוא שום הבדל בין הלחם שהיה נאפה בבתיהם. גם לא היו שום הבדלים מבחינת הכשרות, שכן שניהם היו חסידי חב"ד ומהדרים במצוות.
אולם משום מה היה ר' איצ'ה מתמיד מקפיד לאכול רק מהלחם שהיה נאפה בביתו של ר' יעקב פלוטקין. איש לא ידע את טעמיו ונימוקיו, אך הכול כיבדו את רצונו. באחד הימים, היה זה בשבוע שבו חל יום י' בכסלו (חג הגאולה של הרבי האמצעי), ישבו בבית-המדרש כמה עשרות מחסידי חב"ד להתוועדות. ראש-המדברים היה ר' איצ'ה ופיו הפיק מרגליות, כדרכו.
לפתע פנה ר' איצ'ה אל אחד הבחורים, שבחדרו היה מונח הלחם שאותו היה אוכל, ולחש לו, כי זה ארבעה ימים שלא אכל לחם והוא מרגיש חולשה גדולה. 'לך בבקשה הביתה והבא לי לחם', ביקש ממנו. הבחור השיב, שהשעה כבר מאוחרת וזו סכנה להסתובב בחוץ בשעה כזאת. ר' איצ'ה הביט בו בעיניים מתחננות, נתן לו כוסית 'לחיים' ואמר: 'קח 'לחיים' ואני מברכך שלא תינזק בעזרת השם'.
הבחור הבין שזו שאלה של 'פיקוח נפש' עבור ר' איצ'ה, והתכונן ללכת. אבל המשגיח של הישיבה אסר עליו ללכת והבחור נשאר לשבת. כעבור דקות אחדות פנה ר' איצ'ה שוב בבקשה אל הבחור וגילה לו, כי הוא מרגיש חולשה גדולה בליבו. 'אני מבטיח לך שלא תיפול שערה מראשך ארצה', אמר לו כשעיניו מביעות תחינה.
ברם, המשגיח טען שאפילו כדי להציל חיים אין רשות לסכן את הבחור. זקני החסידים החלו להתייעץ בינם לבין עצמם, ולבסוף החליטו, שבגלל הסכנה יש לעשות מעשה שלא ייעשה: לרמות את ר' איצ'ה ולהביא לו את הלחם מהבית השני (שהרי מבחינה מהותית לא היה ניתן למצוא שום הבדל בין שניהם).
אמרו איפוא זקני החסידים לבחור, שיאמר לר' איצ'ה שהוא יוצא להביא לו את הלחם, אך שלא יילך לחדרו, אלא יסתתר בעזרת-הנשים למשך זמן-מה ויחזור ויאמר לר' איצ'ה שהביא לו את הלחם, כשהלחם יהיה הלחם השני. הבחור עשה כן ור' איצ'ה שמח מאוד כשראה את הלחם. הוא החל להכין את עצמו לנטילת-ידיים, ניקה את ציפרניו ושפך כבר את המים על ידיו.
ולפתע עצר וקרא לבחור. 'זה הלחם שלי?', שאלו כשעיניו בוחנות את פניו. 'כן, ודאי', מיהר הבחור לומר. 'אם כך, אני מאמין לך', אמר ר' איצ'ה והחל שוב ליטול את ידיו. הוא נטל את ידיו בשנית, ניגבן, ולקח את הלחם והסכין כדי לברך את ברכת 'המוציא'. ולפתע התלהטו פניו והוא עזב את הלחם והסכין וניגש אל הקיר, כדרכו בשעה שהיה מתבונן בעניין כלשהו. ותוך כדי כך התעלף – ומהלחם שלא היה 'שלו' לא אכל.
ישנם אנשים המתקוממים כנגד סיפורים כאלה: מהו העניין לנהוג בחומרות לא מובנות, ועוד להתעלף בשל כך?… אך באמת, מנהגים כאלה רווחים הרבה יותר משנדמה: איסור הקטניות בפסח, למשל, מנוגד לדין הגמרא וישנם ראשונים המכנים אותו "מנהג שטות".
כמובן, שטות אינה רק לשלילה. כך מבואר במאמר "באתי לגני", כי ישנה שטות דקדושה, בסוד "עצי שיטים" המעמידים את המשכן. אכן, האריז"ל אומר שמי שנזהר בפסח ממשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה, ומסביר הרבי מליובאויטש שהכוונה היא למי שנזהר עם כל החומרות. דווקא בשטות דקדושה, יש כח לשמור את האדם מחטא. אך אם החומרות אינן מוכתבות על פי סברה ושכל, כיצד ניתן לדעת איזו חומרה לאמץ?
אם מדבר בחומרה השווה לכל נפש, כמו גזירת הקטניות בקהילות שקיבלו אותה על עצמם, אין הרבה מה להתלבט. השאלה מתחילה כשמדובר בחומרה אישית, כמו הקפדותיו של ר' איצ'ה בסיפור. על כך מוסבר ב"קונטרס העבודה", כי כאשר אדם מתחיל להיכנס לעבודת ה' פנימית – טוב וראוי שיתעורר בו חשק להדר במצוות מעבר להרגלו עד אז. עם זאת, אין צורך שיעמיס על עצמו דברים שמעבר למדרגתו כעת: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם?".
אבן הבוחן לעניין זה, היא מדד ה'אכפתיות'. כאשר 'אכפת' לאדם מכל דבר הקשור באידיאל החדש שאימץ והוא מנסה להיות מושלם מהרגע הראשון, זהו סימן אזהרה לצדקות מופרזת ושלילית. אך כאשר הוא חש בהבדל שבין מדרגתו שלו למדרגות גבוהות יותר, ולא מוטרד כלל מכך שעדיין איננו נוהג בחומרה שלמעלה ממדרגתו – אז יוכל לסמוך על כך, שהדבר ממנו כן אכפת לו – נוגע אליו באמת.
(שש"פ ע"ח, ט"ו סיון ס"ט)