סיפורי צדיקים

טרם שנתפרסם הרב הקדוש רבי צבי הירש הכהן משרת, הסתופף, אחר פטירת רבו רבי מנחם מנדל מרימינוב, בצלו של הרב הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ. רבי נפתלי לא הראה לו אותות של התקרבות, ולכל דבר היה הוא האחרון. פעם הזכירו בנו הרב רבי אלעזר שיתן יין לרבי צבי, ענה לו אביו: דע, שכל גדולתו הוא מענוה, ואם אחלק לו כבוד יחריב את העולם. הוא גדול ממני, ויגיע זמן שאתה תעמוד על פתחו.

כעבר שנים רבות, והרבי רבי צבי הירש נתפרסם בכל העולם, נסע הצדיק רבי אלעזר מדזיקוב אליו לרימינוב. כשרצה להיכנס אליו, אמרו לו הגבאים שהרבי ישן עכשיו, ושימתין זמן מה עד שיעור משנתו. רצו הגבאים לתן לו כסא לשבת, ולא רצה, רצוני – אמר – לקיים דיבורו של אבא ולעמוד על פתחו".

פעם אחת, בחג הסוכות, בכה רבי נפתלי ואמר: אני מיוחס לזקני הגאון מהר"י מהמבורג, ויש לי אתרוג הדר, ואיני פועל כלום, וצבי זה יש לו אתרוג השוה שני דקסיר (מטבע קטנה), והוא מבהיק בכל העולמות עם האתרוג שלו.

מסופר עוד, כי הרה"ק מראפשיץ היה משתדל בקניית האתרוגים עבור בניו הקדושים והמקורבים, וכשהיה הרבי ר' צבי הירש בראפשיץ קנה הרה"ק מראפשיץ אתרוג גם בשבילו. אחד מן המקורבים תמה על כך, ושאל את הרה"ק מראפשיץ בדרך בדיחותא: "האם הירש משרת זקוק גם כן לאתרוג? הלא גם תפוח אדמה די בשבילו" (הירש משרת דארף אויך אן אתרוג, אן ערד עפל איז אים אויך גענוג). והמנהג היה שם, שלאחר סוכות החזירו את האתרוגים להרה"ק מראפשיץ והיה מעיין באתרוגים, וכאשר החזיר לו רבינו את האתרוג שלו השתבח בו הרה"ק מראפשיץ, ואמר למקורביו: הוא החזיר לי "אתרוג" (כי נעשה בו מצוותו כהוגן) ואתם החזרתם לי "תפוח אדמה".

בסיפורים הללו משתקף עניין מיוחד השייך לאתרוג: מצד אחד, הוא מסמל שלמות – יש בו גם טעם וגם ריח, המסמלים תורה ומעשים טובים יחד, וההידור והיֹפי חשובים במיוחד באתרוג. מהצד השני, הוא קשור דווקא במידת הענווה והשפלות – כפי שידוע הרמז מספר "פנים יפות" כי אתרג ראשי תיבות "אל תבואני רגל גאוה". משום כך רבי צבי, שכל גדלותו היא מענווה, מבהיק בכל העולמות עם אתרוג פשוט – ואילו המקורב המודד את ערכם של הסובבים, עושה מאתרוג מהודר "תפוח אדמה".

שבעת הימים וארבעת המינים

והנה, את שבעת הימים (ושבעת האושפיזין) של חג הסוכות, ניתן להקביל לארבעת המינים: שלשת ההדסים המשולשים מקבילים לשלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב, וכן לספירות הראשונות – חסד, גבורה תפארת. שני בדי הערבה הם כנגד משה ואהרן – ספירות הנצח וההוד. הלולב הוא כנגד יוסף הצדיק – ספירת היסוד. האתרוג מכוון כנגד דוד המלך – ספירת המלכות.

על פי החלוקה הזו עולה כי היום האחרון, יום החיתום של חג הסוכות, הוא 'יום האתרוג'. דווקא ביום האחרון של החג, מתפללים להנצל מגאוה ומבקשים על כך במיוחד. ביום זה מוחדר בנו טבע שני – טבע של "אדם מפחד תמיד" מפני "רגל גאוה".

מדוע ישנו ענין להתפלל להנצל מן הגאוה דווקא ביום האחרון? מורינו הבעש"ט מפרש את הפסוק "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", כי האדם מתגבר על הנחש בראש כל מעשה טוב, בהתעוררותו לעשיית המעשה, ואילו הנחש מזומן להכיש את האדם בעקבו של כל מעשה, בסיום וחיתום המעשה דווקא. בדומה לכך אנו מבינים את היותו של היום השביעי 'יום האתרוג' – היום בו עלינו להתפלל ולהשמר מהכשת הנחש.

בספר עמק המלך מובא רמז, שכאשר עקבו של האדם נמצא מעל ראש הנחש אזי הוא ער, לעומת זאת כאשר ראש הנחש עולה על עקבו של האדם אזי הצירוף הוא רע. ער בנו של יהודה צריך היה להיות משיח (=נחש), אך הנחש התגבר עליו והפך את הצירוף לרע – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'". דוד מלכא משיחא, המזוהה כאן עם האתרוג, הוא הדמות המסמלת יותר מכל את השפלות המתוקנת, באמירתו "והייתי שפל בעיני" ובשמחתו הפשוטה לפני ארון ה'.

לפי הסברו של הבעש"ט הנחש הרע הוא נחש הגאוה, המנסה להחדיר באדם תחושה כי הוא צדיק, תחושה של גאוה על מעשהו הטוב. הדבר מתחבר עם דברי האר"י הקדוש, כי עבירה על כל המצוות פוגמת באותיות ו ו-ה שבשם – "והנגלות לנו לבנינו". אמנם אין הפגם מגיע עד ל"הנסתרות להוי' אלקינו", לאותיות י ו-ה שבשם. רק הגאוה (=יה) לבדה, מסוגל לפגום ביחוד הפנימי של האותיות י–ה שבשם. הפגם שביחוד העליון, על ידי ה"רגל גאוה", גורם לפגם בכל ה"רמח איברין דמלכא", כנגד כל רמ"ח מצוות עשה.

אם בחיתומו של כל מעשה טוב מנסה הנחש להכיש, ועלינו להתפלל "אל תבואני רגל גאוה", על אחת כמה וכמה בסוף ה'יריד' – "האי עלמא דאזלינן מיניה כביה הילולא דמיא" – יום הפטירה מן העולם. אכן, מענין לציין כי על פי המסורת שבידינו גם האר"י וגם הבעש"ט ביקשו ביומם האחרון בעלמא דין, ואף במילותיהם האחרונות ממש,  את המבוקש בפסוק זה – להנצל מגאוה. רמז נאה בדבר הוא כי יצחק (האר"י) ישראל (הבעש"ט) עולה "אל תבואני רגל גאוה" עם הכולל.

רמזים נוספים: אל תבואני = 500 = פרו ורבו (תהא שנת פרו ורבו), "מצוה רבה", השרש של כל רמ"ח מצוות עשה של התורה דהיינו רגל גאוה = 248 (500, פרו ורבו = 248 אברי האיש ו252 אברי האשה, נר-נר כנודע). "אל תבואני רגל גאוה" ר"ת אתרג ס"ת לילה ("לילה ללילה יחוה דעת") – לי לה, סוד הזיווג של פרו ורבו. "אל תבואני רגל גאוה" – 15=גאוה אותיות, פנות המשולש אלה. תבואני רגל = שבת, זך פע' הוי', יהלום הוי'.